ישראל איננה המדינה היחידה שבה השמאל הסוציאליסטי על הקרשים, אך אצלנו התהליך צבר תאוצה בגלל שממת המנהיגות בשתי מפלגות השמאל, העבודה ומרצ. כתבה ב"אקונומיסט" הבריטי שכותרתה "המחלה הפרוגרסיבית — השמאל מפסיד בבחירות וחסר חזון משכנע לגבי העתיד" - מתארת שורה שלמה של כישלונות אלקטורליים של השמאל במדינות שעד לפני זמן קצר יחסית נשלטו על ידיו, וכעת הגה השלטון בהן עבר לצד השני.
לאחר חילופי אש: כוחות פרצו למסגד ואיתרו בורות טרור במקום
"הם חשבו שלא הכרנו": כך צה"ל הפתיע את המחבלים בג'נין
מדובר לא רק בהולנד שבה שיחקו תפקיד גם אינטרסים מקומיים וסקטוריאליים, אלא גם במדינות חשובות יותר כגון גרמניה, צרפת ואיטליה. לא נדון כאן בבריטניה ובארצות הברית, שבעיותיהן נבדלות מבחינות רבות מאלה של אירופה, אף שבארצות הברית הקרע הפנימי חמור יותר, ויש הטוענים חסר תקנה.
בגרמניה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הוותיקה אומנם זכתה בניצחון דחוק בבחירות האחרונות והרכיבה את הממשלה, אך בסקרים לאחרונה ירדה למקום השלישי, אחרי השמרנים מהמרכז־ימין ומפלגת הימין הקיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה". בצרפת - שם הפוליטיקה, כדרכה, מלאת סתירות והפתעות - המפלגה הסוציאליסטית, אחת הוותיקות ביותר באירופה שמקרבה יצאה שורה של נשיאים וראשי ממשלה, כמעט שבקה חיים, ואת מקומה במרחב המצטמצם של השמאל תפס גוף קיצוני בראשות הפוליטיקאי הרדיקלי מלנשון.
לא שבצד השני הכל כשורה; אף שלמרכז־ימין המפוצל יש עדיין רוב, המרוויחה העיקרית מהבלגן, לפחות בסקרים, היא המפלגה הימנית הקיצונית של מארין לה פן, מגמה שלבטח תתחזק בעקבות האלימות האסלאמיסטית של הימים האחרונים.
גם באיטליה השמאל מפוצל, ומוקדי כוח פוליטיים מהעבר כמו הקומוניסטים ושתי המפלגות הסוציאליסטיות - נעלמו מהשטח, כשמפלגת האופוזיציה הראשית, המפלגה הדמוקרטית, איננה בטוחה אם להגדיר את עצמה כשמאל או כמרכז. הימין המאוחד בהנהגת ראשת הממשלה ג'ורג'ה מלוני מפתיע לטובה וזוכה לפופולריות גם אצל מי שסלדו בעבר משורשיה הניאו־פשיסטיים.
והרשימה הולכת ומתארכת; בספרד ממשלת השמאל המכהנת עומדת בפני תבוסה אפשרית בבחירות הפתע הקרובות, ממשלת השמאל בפורטוגל מאבדת תמיכה, וביוון המרכז־ימין זכה בניצחון מוחץ שכמעט מחק את השמאל ששלט לפני כמה שנים. במהפך המשמעותי אולי ביותר, בשוודיה בעלת המסורת הסוציאל־דמוקרטית, ובפינלנד, השלטון נשמט מידי השמאל.
בכל המקומות הנ"ל, היו אלה במיוחד הבוחרים הצעירים שסללו את הדרך לניצחונות הימין, ולכך משמעות לגבי העתיד. אז מה קרה בעצם? ברור שבכל אחת מהמדינות יש גם שיקולים מקומיים פרטיקולריים ששיחקו תפקיד, כמו האינטרסים של החקלאים בהולנד, אבל אפשר לאתר גם מגמות חוצות גבולות. ברבות מהארצות הנ"ל יש אומנם הבדלים בין העמדות הפוליטיות בערים המרכזיות כגון ברלין, אמסטרדם ופריז, שתושביהן נוטים לשמאל, ובין האזורים האחרים.
אך ניתוח הגיוני לכאורה צריך היה להוביל דווקא לחיזוק המגמות השמאליות ברוב הארצות. לראיה, כלכלנים שמאליים, כמו תומס פיקטי בספריו רבי המכר, מטיפים למעורבות גדולה יותר של הממשלות כדי לצמצם את הפערים הכלכליים בחברה, וזה אמור היה ליפול על אוזניים כרויות ולהביא לעליית כוחו של השמאל. אך מאחר שבעקבות מגיפת הקורונה כל הממשלות במערב, ימניות ושמאליות כאחד, הרעיפו תקציבים על הציבור, סיסמאות השמאל איבדו מייחודן ומהאטרקטיביות. אף שכתוצאה מהנ"ל גם האינפלציה גאתה, ולפי אותו היגיון הייתה צריכה לסייע לשמאל, גם זה לא קרה.
ביסודו של דבר, הבוחרים אינם רואים היום הבדל ניכר בין מפלגות מרכז־שמאל למפלגות מרכז־ימין, והדוקטרינות של שתיהן נראות להם מיושנות ובלתי רלוונטיות. כתוצאה פוליטית מכך, עלולה לגבור הנטייה בציבור להצביע למפלגות קיצוניות וספק־דמוקרטיות כמו "אלטרנטיבה לגרמניה" בגרמניה או לברית השמאלנית הרדיקלית בראשות מלנשון מזה והימין הקיצוני של לה פן מזה, בצרפת.
בישראל המשמעות של ימין ושמאל, הן מבחינה היסטורית והן אקטואלית, שונה במידה רבה מזו שבמדינות אחרות. מפא"י, המפלגה הראשית בימי טרום המדינה וברוב שנותיה הראשונות, ניהלה אומנם מדיניות כלכלית פסבדו־סוציאליסטית, אך בפועל קפיטליזם מדינתי, כשבנושאים מדיניים וביטחוניים הייתה אקטיביסטית בכיוון ימין. חלקים אחרים בתנועת העבודה היו אומנם שמאליים בתחום החברתי־כלכלי, אך אולטרה־נציים וימנים בתחום המדיני־ביטחוני.
ואילו בתנועת "חרות", ואחר כך גם בליכוד, הגישה הליברלית הממלכתית התחרתה בעמדות החברתיות ולעתים הפופוליסטיות של חלקים אחרים. בנוסף, ובפרט אחרי מלחמת ששת הימים, המושגים ימין ושמאל הפכו בראש ובראשונה להגדרות הקשורות בעתיד השטחים ובנושא הפלסטיני בכלל. ראשי העבודה ומרצ לא הסיקו את המסקנות מתזוזת הציבור הישראלי ימינה ואיבדו את בוחריהם, כנראה לתמיד, כשמסגרות פוליטיות אחרות - שהן יותר פלטפורמות זמניות נעדרות מצפן אידיאולוגי - מנסות, בהצלחה חלקית, לזכות בשלל.
בליכוד, השונות בין ליברליזם ופרגמטיות מדינית מזה לפופוליזם חברתי וקיצוניות מדינית מזה - תמשיך להטביע את חותמה על עתידה כמפלגת שלטון. הקרע העמוק הנוכחי בציבור איננו באמת על הרפורמה המשפטית, שאת סוגיותיה השנויות במחלוקת אפשר היה לפתור עם קצת רצון טוב בקלות יחסית, וגם לא על הדמוקרטיה ששורשיה נטועים עמוק בדנ"א של הרוב בשני הצדדים, אלא על מכלול הנושאים שיקבעו את דרכה של ישראל בשנים הבאות.