מחר, מחרתיים, בשוך מבצע "בית וגן", כשערפל הקרב יתפוגג מעל שמי ג'נין ולכיכר העיר ישובו הרוכלים להציג שוב את מרכולתם, וכשלוחמי צה"ל ישובו לבסיסם בשלום, ובאגף המבצעים במטכ"ל יוסיפו לארון הגדול עוד קלסר עם פרטי המבצע, שימתין לדפי המחקר והפקת הלקחים תחת הכותרת "בית וגן - משנים את המשוואה" - באוויר של הקיץ הלוהט הזה תרחף שוב השאלה הנצחית: "ומה אחר כך? מה הלאה?".
מעבדות נפץ, מנהרות טרור ומעל 100 עצורים: סיכום היום הראשון למבצע "בית וגן"
ראש עיריית ג'נין: "היקף ההרס הוא קטסטרופלי, כמו אחרי רעידת אדמה"
הקיץ, לפני 56 שנה בדיוק, בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, כשכולם התהלכו כאן שיכורי ניצחון והרגישו כאדוני הארץ הזו, צורפתי לכוח מיוחד, שתפקידו היה לאתר את הטנקים של הצבא הירדני שנפגעו וננטשו במהלך הקרבות, כדי לשקמם. כך הגעתי אז גם לג'נין, לאזור הקרב המר שהתנהל בעמק דותן שבקרבתה.
בתחושות האופוריה שליוו אותי אז, כמו רבים אחרים, חשבתי לעצמי שג'נין ועמק דותן לא יזכו יותר לראות מלחמות, טנקים וכלי מלחמה. לא חלמתי שבעוד 56 שנה ימשיכו להירמס שם תחת כלי המלחמה המרווה המצויה והכרכום היפה, שפורחים שם בתקופה זו של השנה.
זה זמן שג'נין הפכה סמל ועיר מקלט לטרור הפלסטיני. אם מכה היא סמל האסלאם, ג'נין היא מכה של הטרור. למה דווקא ג'נין? ולמה אנחנו לא עושים אחת ולתמיד סוף לג'נין הזו? אלה שאלות שהרבה ישראלים עם יצר זעם ונקם שואלים כבר זמן רב, ומקבלים את המענה במבצע רודף מבצע. כמו יבלית שנעקרת ולא נעלמת, כך הטרור הזה שוב צץ לו מחדש. השאלות המתבקשות הן עד מתי, והאם לא הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לחפש דרכים אחרות להתמודדות עם הטרור שמתעתע בנו, ממציא את עצמו בכל פעם מחדש וממשיך לגבות מחיר דמים יקר?
בצד השני יש דור פלסטיני צעיר, עם חלומות ורצונות ששואל את עצמו: "עד מתי נמשיך לחיות תחת כיבוש בעוני וללא עתיד? אנחנו חייבים לפעול, להפסיק את הסבל הזה, לעשות את מה שהורינו, סבינו לא עשו יותר מ־50 שנה". מדובר בדור שלא ידע את יוסף, לא חווה מלחמות, גם לא את האינתיפאדות שהיו כאן.
דור שרואה לנגד עיניו את חיי הרווחה, העושר והאושר הישראלי, ולא מוכן להשלים עם מר גורלו, עם המציאות הזו שהוא חי בה ואין בה קמצוץ של עתיד ואופק. וזה, בלי קשר לזכות השיבה, לאדמות הכבושות ולמשקעי העבר. בינינו, איזה צעיר נורמטיבי בימינו היה מוכן לקבל ולהשלים עם מציאות כזו.
כמובן שטרור הוא לא המענה למציאות שכזו, כמו שמאבק בלתי מתפשר בטרור, עם פעולות מוצלחות ומרשימות ככל שיהיו, לא יעזרו פה. כשמנסים לפתור בעיה כל כך כאובה ושורשית, חייבים להפנים שטרור נגד טרור זה לא הפתרון, ושאש לא ניתן לכבות באש. כדי לתת למציאות הזו סוף־סוף מענה אמיתי ונכון, נדרשת מנהיגות אמיצה, נטולת דעות קדומות ונטולת השפעות ולחצים.
מנהיגות שמוכנה להתמודד באומץ עם המציאות, מודעת לכל כישלונות העבר, ולמרות זאת מוכנה ללכת באומץ לוויתורים ולהסכמים, גם אם הם כואבים לשני הצדדים, כיוון שבלי ויתורים לא ניתן להגיע לסיום המאבק הנצחי הזה.
מה שברור הוא, שעם ההנהגה של אבו־מאזן ובנימין נתניהו לא ניתן יהיה להגיע לפתרון. שניהם מנהיגים שכשלו לאורך הדרך במציאת פתרון לבעיה, שניהם חסרים את אומץ הלב ואת הרצון הנדרש להגיע להסכם, ושניהם נתונים להשפעות וללחצים שימנעו מהם להגיע לפתרון. מכאן, שבמציאות הזו ג'נין תמשיך להדאיג ולהעסיק אותנו, כקן של טרור ללא הפסקה גם אחרי "בית וגן".