כל אזרח ישראלי שרואה את הסרטונים של מעשי הביזה והבערת הבתים והמכוניות ברחובות פריז שואל את עצמו את השאלות הבאות – היכן הם השוטרים? איפה המשטרה? לאן נעלמה הז'נדרמריה המוכרת? איך יכול להיות שבמדינה דמוקרטית כמו צרפת מתרחשים כאלו אירועים שאין להם שם אחר פרט לאנרכיה? תמיד קל לשבת בסלון הבית ולשאול, ולתהות ולבקר אחרים.
נדמה שהגיע הזמן שנשאל את עצמנו ביושר היכן היא משטרת ישראל? איפה השוטרים אוכפי החוק? המראות שראינו השבוע בשדה התעופה בן-גוריון, כהמשך לחסימות כבישים ושריפת צמיגים ברחוב אזרחי שקט בעיר מודיעין או הדלקת מדורות על כביש איילון, מחייבות אותנו להתבונן פנימה. נכון, אנשי המחאה לא מבצעים ביזה, ועדיין לא הגיעו לשריפת מכוניות, אבל שיתוק שער הכניסה והיציאה של מדינת ישראל במשך רבע יום על ידי אלפים בודדים של מפגינים קיצוניים הוא אירוע חמור שגובל באנרכיה.
יהיו שיאשימו את היועמ"שית בהתייצבותה האוטומטית לצד מובילי המחאה ולצד הסיסמאות השקריות והנבובות שהם מפריחים לחלל האוויר. נאמר מיד שהיועמ"שית צריכה ללכת הביתה בלי קשר לאירוע כזה או אחר, אלא בשל העובדה שבמקום לסייע ולייעץ לממשלה היא הפכה לאופוזיציה להחלטות ממשלה. הגיע הזמן לדבר על תפקידה של המשטרה וחובתה לשמור מעל החוק, הסדר ושלום הציבור.
ולכן, כשנמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון נחסם וכשאנחנו עדים להפרות חוק וסדר סיטונאיות בהפגנות נגד הרפורמה חייבים להפנות את האצבע לכיוונה של משטרת ישראל. גם אם היועמש"ית מאפשרת קיום הפגנה כזו או אחרת, אין זה אומר שבסמכותה לאשר הפרות חוק וסדר המוניות על ידי המפגנים. גם הפגנה מאושרת חייבת לעמוד בתנאי החוק. ומי שאחראי על אכיפת החוק בשטח תוך כדי ההפגנות הם שוטרי וקציני משטרת ישראל. בפעול, מה שאנחנו רואים זאת בחצי שנה האחרונה זאת מדיניות פייסנית להחריד, מדיניות שמכילה הפרות סדר ובכך פוגעת בשלום הציבור. וחסימת בן-גוריון היה שיא השיאים. אם היה מדובר באירוע חד פעמי וחריג, גם אז הציפייה ודרישה חד משמעית לשמירה על החוק והסדר, אבל כשבחודשים האחרונים אנחנו עדים לריטואל קבוע, כמעט על בסיס שבועי, של הפרות סדר המוניות של חסימות כבישים, של איום על נבחרי ציבור, או כל צורה אחרת שמובילי המחאה מבצעים.
אומנם נעצרו במהלך החסימה של נמל התעופה בן-גוריון כחמישים מפגינים שהפרו את החוק, מספר נמוך בכל קנה מידה. כי זאת יש להבין מדיניות היד הרכה גוררת הקצנה מצד מובילי המחאה. אשר על כן הגיע הזמן לשינוי מדיניות. על המשטרה לנוהג על פי החוק בלי קריצות או עצימות עין. עליה לעצור כל מי שמפר חוק, או משבש את הסדר הציבורי ופוגע בשלום הציבור. אם זה אומר חמש מאות אנשים שייעצרו, אזי צריך לעצור חמש מאות איש. מי כמו המפגינים עצמם, שצווחים על שלטון החוק ושוויון בפני החוק, יבינו ויקבלו בהכנעה את מעצרם של חבריהם שהפרו את החוק. אגב, במעצר מפירי חוק אין צורך לגרור אותם למעצר מתמשך, די בפתיחת רישום פלילי נגד כל אחד מהעצורים ושחרורם המיידי.
כל אחד מאותם מפירי חוק שיסחוב על גבו רישום פלילי ירגיש, גם ירגיש, בשגרת יומו את משמעות הדבר. למשל, כניסה לארה"ב תהפוך למשימה בלתי אפשרי. וכך יבינו כולם, כולל מובילי ההפגנות, שיש מחיר אישי וממשי לכל הפרת חוק. אם המשטרה הייתה נוקטת מדיניות של אפס סובלנות בתחילת הדרך לא היינו מגיעים לחסימת נמל תעופה הבינלאומי שלנו בעיצומה של חופשת הקיץ. בניגוד לטענות שיישמעו בדבר אכיפה דרקונית או מענישה, הרי שהאמת הפשוטה היא שמדובר על שמירת החוק, הסדר ושלום הציבור.
אך כאמור, לפחות ממה שנראה בשטח בכל הקשור להפגנות של המחאה נדמה כי משטרת ישראל הרימה ידיים. הקורבנות העיקריים של כניעת המשטרה הם אזרחי ישראל. כי זאת יש להבין, אזרחי ישראל לא מתעניינים בסיבות ובשיקולים שהביאו את הפיקוד הבכיר של המשטרה לנקוט במדיניות פייסנית ובררנית. כל שהם רוצים זה שהמשטרה תשתמש בכספי המיסים שכולנו משלמים כדת וכדין כפי שמצופה ממנה; שמירה על החוק, ודאגה לשלום הציבור. לא יותר, ובטח לא פחות. מכיוון שזה לא קרה במשך חודשים לא מעטים יש להצביע על האחראים באימוץ המדיניות הפייסנית והכושלת.
מכיוון שמדובר בהחלטות אופרטיביות הרי שמקבלי ההחלטות, היינו נבחרי הציבור, לא אחראים ישירים למדיניות זו. לא הם קובעים למפקדים בשטח איך עליהם לנהוג. האחריות שלהם היא מיניסטריאלית ולכן תפקידם בהקשר הזה עוסק בשינוי מדיניות. האחראים הם הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל ובראשם מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי שאחראי ומפקד על כל המחזות ועל קביעת המדיניות. מתחתיו יש את עמיחי (עמי) אשד מפקד מחוז תל-אביב שהרחיק לכת כשנתן למובילי המחאה תחושה שהוא בצד שלהם. כלובש מדים בתפקיד דעתו האישית של אשד לא מעניינת ולא חשובה, העובדה שמובילי המחאה חשו קרבה אליו לא נולדה יש מאין. אשד הוא זה שאפשר למובילי המחאה לחסום את כביש איילון פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שחסימת איילון הפכה לברירת מחדל ולאירוע שגרתי. ברגע ששני הקצינים הבכירים ביותר במשטרת ישראל מגלים רפיון מול הפרות חוק וסדר המוניות ברור לכלל השוטרים בכל מנעד הדרגות מהי רוח המפקד.
זאת הסיבה המרכזית לכישלון המהדהד של המשטרה בטיפול בשמירת החוק, הסדר ושלום הציבור לאורך כל תקופת ההפגנות. חסימת נמל התעופה בן-גוריון היא אולי הכישלון הגדול ביותר של המשטרה. האיום לחסימה היה ידוע לכולם מראש מה שמעצים את הכישלון המשטרתי. ולכן, בנקודת הזמן הנוכחית לבכירי המשטרה או שאתם משנים את המדיניות האכיפה הפייסנית והרכרוכית שלכם, או שתניחו את המפתחות על השולחן וימונו אנשים אחרים שימלאו אחר לשון ורוח החוק. אין יותר מקום לסלחנות, עצימת עין וקריצה. הפגיעה הקשה בחוק, בסדר הציבורי ובשלום הציבור חשובה יותר מאספירציות פוליטיות של קצין כזה או אחר. רוב מוחלט של החברה הישראלית רוצה חוק. סדר וחזרה לנורמליות.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, ויועץ ראש הממשלה נתניהו, לשעבר