מתיישבים בשורה האחורית של חדר התדריכים בטייסת, חלל אשר נכנסנו לתוכו מאות פעמים, בתדריך הבוקר ליום אימונים, ובאמצע הלילה לפעילות מבצעית. ללא טלפונים ניידים, ממוקדים אך ורק במשימה. כמו שהיינו רוצים להיכנס לישיבות במקומות אחרים. אבל היום זה שונה, בחוץ הולכים ומתאספים עשרות אנשים, אורחים ומכרים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים - כולם באו לחלוק כבוד לטיסה מבצעית אחרונה.
השורות מלאות בסרבלים, הפנים גלויות כמו שיהיו מעכשיו גם כלפי חוץ. יש צעירים ומבוגרים, כאלו שטסים מתחילת שנות ה־90 ואלו שרק סיימו לפני מספר שבועות את קורס הטיס. אין כאן נמושות, אין כאן סרבנים, ויש כאן גברים ונשים שתורמים למדינה כבר שנים מהרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר.
המשימה אינה מורכבת היום, היא טקס וסמל. לאלו איננו מורגלים. מהחדר הזה יצאנו לא פעם, והדבר הבא היה כותרת מרכזית בעיתון. איש לא חיבר אותה אלינו, ולאף אחד זה לא היה כרטיס הביקור, אלא תחושת סיפוק ענקית וציונות במיטבה. מכאן אנחנו ממשיכים לליין, המקום שבו כלי הטיס שלנו חונים, מכונות מלחמה משוכללות המטופלות בידי אנשים מצוינים, חדורי מטרה ושותפים לדרך מבצעית ארוכה.
חובשים את הקסדה, ואין כבר צורך להוריד את המשקף. לובשים את מדי הטיסה ונוגעים במכונה המופלאה בפעם האחרונה, בדיוק כמו בראשונה. כל הרביעייה מתיישרת להנחיית קולה הצעיר של פקחית הטיסה, שיכולה להיות הבת של כל אחד ואחת מאיתנו. היא מברכת אותנו בהתרגשות ואנחנו מתמסרים. רעש המנועים הוא חלק מאיתנו, כמו החום בסרבל והרצינות האינסופית גם אחרי אלפי שעות טיסה.
האורחים מביטים עלינו מרחבת החנייה, ואנו מקבלים אישור המראה, לא באמת מבינים שזו האחרונה על הכלים האלו ולחלקנו האחרונה בחייהם הבוגרים. אחד לשני מצטרפים למבנה קרוב, מכונס ולוקחים כיוון לירושלים.
במבנה ישנם כולם, ושאף אחד לא ינסה לסנן. לחלקנו אין בגרות, אף על פי שינסו לצייר אותנו כאליטיסטים, יש בינינו מהכפר, מהעיר ומעיירת פיתוח. אנשים שמשלימים מניין בשבת ואתאיסטים גמורים, מזרחים ואשכנזים, עולים חדשים, ילדים יחידים ובני משפחות ברוכות. אם רק הייתי יכול לתלות צילום רנטגן של ארבעת כלי הטיס בוועדת החוקה של הכנסת, הייתי שם אפילו שתיים. כדי שיזכרו כי במשימה הצבאית ישנם כולם, והיא חשובה להם באותה המידה. הדעה והמחלוקות נשארות במקומן.
אני שומר על המקום במבנה כמו שעשיתי שנים רבות, מספר לצעיר שלצדי על משימות החילוץ המורכבות, על תעודות ההערכה הרבות והפצועים הרבים שזכינו להציל ומסתובבים בקרבנו בלי לדעת. ופתאום בוקע רגש חזק כשהמבנה מתקרב לירושלים, בכיוון הכותל המערבי.
אני מביט ימינה למטה ורואה מתחם שאני מכיר מכל כך הרבה פעמים קודמות, "יד ושם" מונח מתחתיי שותק ועוצמתי. אני נזכר בסבא וסבתא שלי, בקרובים של כולנו מכל קצוות העולם אשר עמלו להגיע לכאן, לאלו ששרדו את מחנות ההשמדה ולאלו שצעדו במדבריות למטוס צבאי חשוך בדרך לארץ. למשפחות שנאבקו על הצביון היהודי בארצות ערב ועזבו קהילות מפוארות כדי להתחיל מחדש בצריף רעוע.
בזכות כולם אני פה, ואם סבתא חנה וסבא משה היו יודעים לפני 80 שנה ביערות, כשיצאו לפוצץ מסילות ברזל, שהנכד שלהם יוביל מבנה של כלי טיס ישראליים עם דגל כחול־לבן מעל ירושלים - הם בוודאי היו אומרים לי "היה שווה", ואולי הם מביטים בנו, ולבטח כדאי שכולנו נחשוב בכל יום שהם מביטים בנו, זה יאיר לנו לעתים את הדרך.
אישור נחיתה מהמשפחה
גדר ההפרדה נעלמת במהירות מתחתינו, ואנחנו מנמיכים לים המלח ופונים דרומה לכיוון מצדה. הים הכחול שאין חיים בו, משאב הטבע הנמוך בעולם, הולך ונעלם. מדינה שנוגסת בפלא עולם צריכה לחשוב פעמיים, זהו הים שיכול היה לספק לנו חשמל לכל החיים אם רק היינו משלימים את תעלת הימים. זהו הפרויקט שהיה הופך את ישראל לענקית אנרגיה ומים, שני המרכיבים החשובים ביותר במזרח התיכון.
וכבר מצדה משמאל, ואנו מטפסים בפנייה ימנית לכיוון ערד. המצודה האימתנית הזו, כמו סמל זיכרון שבא להזכיר לנו בכל יום כי גם אם תטפס על מקום גבוה, תתבדל ותקיף עצמך בביצורים, אם אין לך הצדקה היסטורית, זה ייעלם ביום אחד ויישאר אתר היסטורי שאליו יעלו בני ובנות מצווה לפנות בוקר בטקס מרשים.
ערד מאחורינו, והמציאות בדרום פרושה לפנינו. אנו מכירים אותה היטב, כל מאחז וכל פזורה, כל מאהל. כשאין סדר, לא תהיה משילות. סדר הוא צורת התנהגות, וזו שונה בין עם לעם, מגזר ומגזר על צרכיו, אולם את הסדר הכללי מכתיבה המדינה שבה אנו חיים ועבור כולנו, ליהודים ושאינם יהודים. מדינת ישראל היא המקום הטוב ביותר לחיות בו ברדיוס של אלף מייל סביבנו.
רק ברגע שנבין זאת לעומק, נוכל לייצר את ההבדלים בינינו על בסיס מכנה משותף ולא ההפך. שירות הוא מהות, כל אחד יבחר בדרכו. אולם אין אזרחות בלי שירות, כפי שאין כלכלה ללא מיסוי, אין מלחמות ללא כוחות לוחמים, ולא תהיה הצלחה למהלכים משמעותיים ללא הצדקה והסכמה רחבה. זה לא עניין של צדק, זו פשוט הפרקטיקה של החיים.
הלג האחרון הוא צפונה לאורך הים, נמל אשדוד מונח מימין במלוא הדרו, עוצמה של תעשייה וכלכלה, מסחר ועבודה מפוארים, בפרויקט תשתית להתגאות בו. ועכשיו מנמיכים בים ופונים מזרחה בחזרה לנחיתה. ברשת הקשר של הטייסת כל קרוב משפחה מעניק את אישור הנחיתה לאיש הצוות שזו טיסתו המבצעית האחרונה, ומבנה של ארבעה כלי טיס עובר בגובה נמוך מעל ליין מלא באורחים נרגשים.
זהו, המנועים כבים והלהבים נעצרים. עכשיו כמה מילים וכיבוד, כל אחד ואחת ימשיכו לביתם וחלקם ליחידות אחרות בהתנדבות. מרביתנו אנשי מילואים, כך בנוי הצבא, כך מתפקד חיל האוויר. אותם אנשים ונשים העוזבים את המשפחות שלהם אחת לשבוע בממוצע ונכנסים לחדר התדריכים ללא טלפונים ניידים.
יש שלא חזרו, וחלקם בעתיד גם לא יחזרו, השאר ימשיכו להגיע. הם יטוסו לכל מקום ויביעו את דעתם בכל מקום, הם יסכנו את חייהם בלי לבקש תמורה ויעשו הכל למען האחר בחסות המדינה שהם אוהבים כל כך.
הדלת בחדר התדריכים שהתרוקן תמתין לקבוצה הבאה, לא ייכנסו אליה נמושות או סרבנים, כי נמושות וסרבנים לא מחלצים פצועים תחת אש או מבטלים תקיפה בגלל ילדים בלתי מעורבים. אנשים שמופקדת בידם אחריות צריכים לומר את דעתם, ומי שמפקיד בידם את אותה האחריות בדיוק חייב לרצות לשמוע אותה. במדינה שלא רוצה לגדל אזרחים כמכונות בלי דעה צריך להביע אותה, ואפשר גם לעתים להתרגש ולגלות לחלוחית בעיניים מעל "יד ושם" ברביעיית מסוקים מבצעית ולחשוב על סבא וסבתא.
הכותב הוא סא"ל במיל', לשעבר טייס קרב ויו"ר איגוד הטייסים
[email protected]