המהומות האלימות בנאנטר וברחבי צרפת בשבוע שעבר, על גב המהומות נגד הרפורמה הפנסיונית כמה שבועות קודם, העמידו את צרפת בפני שורה של בעיות מיידיות ובסיסיות.
ללא הצלחה: זו הסיבה בגללה המוחים לא מצליחים לחדש את המהומות בפריז
המשטרה נערכת ל"יום השיבוש": "בתרחיש קיצון עשויה להיות פגיעה בסמל שלטון"
הכותרת באחד העיתונים הייתה "מקרון מחפש תשובות", וקריקטורה שנונה בעיתון ישראלי ("ישראל היום") סיפקה אותן: הכיתוב בקריקטורה אמר: "שתי מדינות לשני עמים" — והמבין יבין. אך יותר משהקריקטורה שידרה אירוניה, היא שיקפה את המציאות באזורים שונים של צרפת שאכן מתקרבים למצב בלתי נבלם של ישות מוסלמית נפרדת.
גם אם כנסיית נוטרדאם לא תהפוך בקרוב למסגד, כפי שנצפה ברומן אימה שפורסם לאחרונה, המגמה בחלקים ניכרים מהציבור הערבי הצפון־אפריקאי, שכבר מונה לפי אומדן בלתי רשמי כעשרה מיליון נפשות, ליצור מסגרת משפטית ותרבותית נפרדת - הולכת ומתרחבת.
לפי סטטיסטיקות אחדות, צרפת עלולה להפוך בעתיד למדינת רוב מוסלמי, לא רק בגלל הריבוי הטבעי בצד המוסלמי והירידה המקבילה אצל התושבים האחרים, אלא גם כתוצאה מירידת קרנה של הנצרות ברחבי המדינה.
בשני הצדדים מתווכחים לא רק על העובדות, אלא בעיקר על השאלה אם יש לתלות את האירועים בסירוב הרוב הצרפתי למזג באופן מלא את המהגרים הערבים או בסירובם העיקש של אלה האחרונים לוותר על נפרדותם. לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של העיתונאי הבריטי דאגלס מארי, "המוות המוזר של אירופה", המתאר את אירופה, ובפרט את צרפת, כמי שמצויה בעיצומו של ניסיון התאבדות מול המגמות המוסלמיות להשתלט על תרבות אירופה וזהותה. אפשר אומנם להתווכח מהן התרבות והזהות האירופיות, אך גם אין מקום לאשליות לגבי הנורמות החשוכות שעלולות להחליפן.
באשר לצרפת, ברור מה היא אם כל חטאת; מאז אמצע המאה ה־19 הגיע אליה נחשול הולך וגדל של מהגרים ממרוקו, מתוניסיה ובעיקר מאלג'יריה, שעליה ממשלות צרפת לדורותיהן הכריזו שהיא חלק אינטגרלי מצרפת, וכתוצאה מכך התייחסו לתושביה כאל אזרחים צרפתים לכל דבר ועניין, ללא הגבלה על זכותם לעבור למדינת האם הצרפתית.
גם מהגרים ממרוקו, מתוניסיה ומאזורים אחרים באפריקה זכו מצרפת להקלות ניכרות, בין שכפיצוי על עברה הקולוניאליסטי ובין שמתוך שאיפה לשמור על מעמד מועדף במדינות אלה גם בעידן הפוסט־קולוניאלי. הסיסמה "אלג'יריה צרפתית", בהפוך על הפוך, יצרה מצב שחלקים של צרפת נהפכו לאלג'יריה הקטנה. הנשיא דה גול החליט אומנם לשים קץ לתהליך הזה, אך הצליח רק חלקית.
בעיקר הודות לפעולות הנמרצות וחסרות הפניות של המשטרה, ובזכות מערכת המשפט הצרפתית שהבינה מה תפקידה בשעה זו והעמידה את הפורעים למשפט בתוך 24 שעות, המהומות נפסקו בינתיים, אך לא ברור לכמה זמן. הניסיונות של הנשיא מקרון ליזום רב־שיח עם הקהילה המוסלמית כדי להביא לשיכוך המגמות הקיצוניות בה - נתפסים על ידי מובילי המהומות כהוכחה להצלחתן דווקא.
כפי שקורה לעתים, סימפטום החקיינות נתן את אותותיו גם הפעם, ודווקא בישראל: מציתי המדורות באיילון כנראה קיבלו השראה ממבעירי המדורות ומארגני המהומות בפריז ובערים אחרות; אם מרקס ואנגלס היו בחיים היום, הם יכלו בוודאי להמציא סיסמה חדשה בנוסח "מפירי הסדר ושלום הציבור בכל העולם התאחדו!".
אין אומנם זהות בין צרפת לישראל, לא מבחינה היסטורית וערכית ולא מבחינה ביטחונית, וכמובן שגם אין דומה ההיסטוריה הצרפתית בצפון אפריקה להיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל, אך יש קווים מקבילים מסוימים. לראיה, ההצעה בחלק מהמחנה הפוליטי הפלסטיני, בתמיכת גורמים בינלאומיים עוינים לישראל, לפתרון "המדינה האחת", שמשמעותה המעשית איננה פתרון, אלא סופה של מדינת ישראל.
גם בישראל יש תומכים ברעיון המדינה האחת, אף שמסיבות שונות והפוכות — בשמאל הקיצוני תומכים בו בגלל עוינותו הבסיסית לציונות, ובחלק מהימין מתעלמים מההשלכות הדמוגרפיות, הפוליטיות והמדיניות מצירוף מיליוני ערבים לאוכלוסיית המדינה.