בימים האחרונים אנו עדים לתגובות מטופשות של שרי ממשלת ישראל נגד בכירי הממשל האמריקאי, בחלקן מזלזלות ובחלקן משתלחות. כבוגר מלחמת יום הכיפורים אני חייב ללמד את השרים המשיחיסטים כי בכל העימותים האלימים בינינו ובין שכנינו, ובפרט ביום הכיפורים, הסיוע האמריקאי סייע לנו לשרוד ולנצח.
המטרייה המדינית, הרכבת האווירית והסיוע הכספי - למשל בתוכנית לבלימת האינפלציה של ממשלת פרס ב־1984 - הבהירו קבל עם ועדה כי להתעמת עם הממשל האמריקאי זה לא רק טיפשות ובורות בעניינים בינלאומיים, אלא סכנה קיומית.
נשיא ארצות הברית אינו מתרשם מהצגתו כשמאלן בישראל. הוא ותומכיו היהודים במפלגה הדמוקרטית מכירים את תמיכתו החד־משמעית לאורך שנים רבות במדינת ישראל. אני גם מכיר את האמירות המטומטמות: “אין מה לדאוג, ישראל חזקה, כלכלתה מהטובות בעולם ולכן אפשר לשים פס על תגובות ידידתנו העיקרית על פני הגלובוס”. ולא כך הוא.
חוזקה של ישראל מתבסס על שני גורמים חשובים: האיכות האנושית המדהימה של אזרחי ישראל והברית עם ארצות הברית. באיכות האנושית מנסה הממשלה לפגוע על ידי טירופה לקדם מהפכה משטרית המפלגת את העם ומעלה מחשבות נוראיות על ירידה מהארץ של טובי ילדינו, גם אם מכנים זאת “רילוקיישן”. האובדן האנושי הוא אובדן בכל הגדרה.
בעניין היחסים עם ארצות הברית, התגובות המתלהמות מסכנות את קיומנו כמדינה עצמאית וריבונית במרחב האלים שבו אנו חיים. רק לעדכון המתלהמים, מורי ורבי שמעון פרס סיפר לי כיצד נעתקה נשימתו כאשר כראש ממשלה קיבל, לאחר מעצרו של פולארד, שיחת טלפון ממזכיר המדינה האמריקאי שהודיע לו שהממשל שוקל את ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.