כמו ״שמאלנים״ ו״אשכנזים״ לפניהם, יש מי שהופך את אנשי 8200, טייסים ויחידות מבצעיות נוספות - לכינוי גנאי. האליטות התל אביביות המתנשאות, המבקשות להשתלט על המדינה היהודית. הטיעונים האלה מנסים לצבוע את הדיון הפוליטי בישראל בגוונים של מעמדות וגזענות, ובעיקר להחליש את הלגיטימציה של המחאה.
אז מבלי להיכנס לעומק הוויכוח הפוליטי - נדמה לי שיש כמה דברים אמיצים שאנחנו חוששים להגיד. צודק מי שאומר שמרבית המשרתים ב־8200 דומים. מניסיוני האישי, הם אומנם מגוונים בעדה, ברקע, בגיל, במגדר, בהשקפות העולם - ובכל זאת דומים מאוד במאפיין אחד: כולם מוכשרים, חרוצים ויצירתיים ועושים את עבודתם בחיוך ובצניעות. הם מכירים בהזדמנות ובזכות שניתנה להם, והם לא מתכוונים לפספס אותן.
החיילים שפגשתי בשירות אף פעם לא ביקשו לקבל יותר. למעשה - רובם ביקשו לתת יותר - בעשייה, בקבע, בהתנדבות, במסים. הם תמיד הרשימו אותי בחתירה הבלתי מתפשרת למצוינות, ובנחישות להוכיח פעם נוספת מה קורה כשכישרון וחוצפה נפגשים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגאה בהייטק הישראלי וב־8200 בכל נאום, בכל שפה. גם הוא מבין למה. למרות זאת, יש מי שהחליטו לסמן את 8200 כאליטיסטים, מנותקים ואף מילים חזקות ורעות שלא נחזור עליהן כאן.
ב־8200 משרתים אלפי אנשים - מהפריפריה ועד רמת השרון. בתקופה הנוכחית חלק מהאנשים הללו חשים כאב אמיתי, והם מפגינים באותה נחישות ויצירתיות שהובילו אותן בילדות, בצבא ובעסקים. זה לא אומר שהם בהכרח צודקים. אחרי הכל, זו עדיין דמוקרטיה. הרי אם הם היו נהנתנים ומתנשאים, כמו שטוענים המשמיצים, סביר שלא היו נלחמים על הדמוקרטיה. הם היו שותקים, בורחים ומתעלמים. אבל הם מרימים את קולם מתוך אהבה למולדת.
החיבור הנדיר הזה בין יכולות לערכים, בין מצוינות לציונות, הוא שהופך את ה"אליטה״ הזאת למקור גאווה, גם כשלא מסכימים איתם. זה חלק מ״הדיל הישראלי״, שבלעדיו אנחנו שבטים מופרדים. אסור להתבלבל - הזכות להבטיח שוויון הזדמנויות לכל אזרח היא באחריות כולנו. העתיד של מדינת ישראל תלוי מאוד באמונה של הנבחרת הזו שיש לה על מה להילחם.