ביום שישי ציינו בצרפת את יום הבסטיליה, שבו הופל מבצר השלטון הישן במלחמת אזרחים נחושה למען חירות, שוויון ואחווה. לפני שבועיים חגגה ארצות הברית, שידעה מלחמת אזרחים אכזרית, את יום העצמאות שלה. גם עמים רבים אחרים, משגשגים וחופשיים, צורפו בכבשן מלחמת האזרחים. גם כאן, לצערנו, נשמעים קולות שגם אם לא מקדמים את האפשרות בברכה, אדישים לה. בבחינת מה שטוב לגויים, אולי יהיה טוב ליהודים. אלא שיש הבדל ענק. בעוד שבמדינות רבות בעולם מלחמות אזרחים היו אסון "נסבל", לישראל, לנוכח אתגריה, אין מרווח טעות. מלחמה כזו עלולה להביא לאובדננו.
161 קצינים במיל' בחיל האוויר הודיעו: "מפסיקים להתנדב למילואים"
הרצוג: "עוברים קשיים, אך הדמוקרטיה יציבה"; ביידן: "יש לנו הרבה על מה לדבר"
אומות ומדינות מערביות רבות, משגשגות וותיקות כיום, חוו לאורך ההיסטוריה שלהן מלחמת אזרחים. חלק מהמלחמות הללו נוהלו סביב אופי השלטון, והביאו להפלתו או החלפתו, כמו למשל בצרפת ובספרד. אחרות נסובו על ערכים, כמו מלחמת האזרחים העקובה מדם על שאלת העבדות בארצות הברית. אחרות היו סביב מאבק אתני כמו זו שהביאה לפירוקה של יוגוסלביה. בכל המקרים הללו, כמו גם במלחמות אזרחים שמתנהלות בעיקר באזורנו היום, התוצאה המיידית הייתה שנים של שיתוק, פגיעה קשה בתשתיות ובשגרת החיים, ובכמה מקרים, כמו בסוריה ולוב, הרס כמעט מוחלט של המדינה.
גם בהיסטוריה הרחוקה מלחמות אזרחים היו חזון נפרץ, ואלו נסובו על פי רוב סביב מאבקים על ריכוז הכוח בידי פלג מלוכני, או כתוצאה מקנאות לאומית־דתית. את הסוג הזה של מלחמת אחים אנחנו היהודים מכירים היטב מההיסטוריה שלנו. החל ממלחמות האחים בתקופת השופטים, דרך פיצול המלוכה לאחר ימי השיא של דוד ושלמה, ועד מלחמות הקנאים בסוף ימי בית שני, שהביאו בסופו של דבר לחורבן ירושלים ובית המקדש.
כל מי שצפה ב”עלובי החיים” או למד את ההיסטוריה האמריקאית, מדמיין ירי סביב מתרסים ברחובות או גדודי פרשים נלחמים אלו נגד אלו. אני תקווה שלשם לעולם לא נגיע. אבל מלחמת אחים יכולה להיראות אחרת. כזו שמתאפיינת באירועים אלימים נקודתיים הגובים מחיר בפגיעה בגוף או חלילה בחיים. כזו של קטטות אלימות סביב הפגנות ואירועי מחאה. כזו שבה מתגבשים כוחות אזרחיים, במתכונת הפעלה סמי־מאורגנת, לפעול אלו כנגד אלו. יש בעיניי חשש גדול שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסוג כזה של מלחמת אחים. ואם חלילה נגיע לשם, מי יודע לאן יוביל אותנו המדרון החלקלק.
וזה יהיה אסון. תקצר היריעה מלפרט את האיומים החיצוניים והפנימיים הניצבים בפני מדינת ישראל. מצפון ומדרום מכוונים אלינו מאות אלפי רקטות וטילים. האיראנים נמצאים על סף ייצור פצצה גרעינית. האלימות הפלילית בתוככי המדינה משתוללת. המצב הכלכלי מעורער גם ללא תוצאות המהפכה המשפטית, המשילות והיכולת של הממשלה לאכוף הולכות ונשחקות ועוד ועוד. כל אחד מהאתגרים הללו מצריך משאבים שלטוניים ואזרחיים משמעותיים. ללא לכידות ושיתוף פעולה של כלל החברה הישראלית, ספק אם נוכל לעמוד באתגרים החיצוניים באופן שימנע פגיעה משמעותית בחיי אדם ותשתיות. אל מול כל האתגרים הללו אין לנו מרווח טעות.
המתח בין חלקי החברה הישראלית חסר תקדים. הסיכון להתדרדרות לריב אחים, בואכה מלחמת אחים, כנראה מעולם לא היה גדול יותר. אבל בניגוד לעמים אחרים, לנו אין את האפשרות לצאת ממלחמה כזו מחוזקים. להפך, אם חלילה תתחולל, היא תהווה לא פחות מאיום קיומי. הימים הללו, ימי בין המצרים, נועדו להזכיר לנו בדיוק את זה. הם קריאה להתבונן בהיסטוריה שלנו, ולהבין שבאף אחד מהמקרים האחרים לא שרדנו את מלחמת האחים. האחריות למניעתה של מלחמה כזו מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגים, אבל היא מוטלת גם על כל אחת ואחד מאיתנו.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס.