ביום שני האחרון העבירה הקואליציה הדורסנית חוק ראשון במסגרת ההפיכה המשטרית שהיא מבצעת, לדעתי מתאוות נקם על שרחמנא ליצלן איבדה את השלטון למשך שנה וחצי לראשונה זה זמן רב, אולי כי לדעת החבורה הזו, העברת המושכות לפרק זמן קצר לממשלת לפיד־בנט מחייבת מסע נקמה באזרחי ישראל.
ראיתי את השר יריב לוין וחבורת תומכיו ממש מזילים ריר מול המצלמות. זה הזכיר לי את ההתנהגות של ארגוני אוהדי הכדורגל – האולטראס - שמגיעים לאורגזמה הרבה יותר מענגת מהפסד היריבה מאשר מניצחון קבוצתם. לא אצבע בעין דחפה הקואליציה לכמחצית אזרחי ישראל, אלא בוקס בפרצוף. והכל כאמור מתאוות נקם.
כאשר אני עוקב אחרי ההתבטאויות של חבריי ברשתות החברתיות אני נחשף לתגובות של ייאוש ודיכאון שעלולים להוביל לקבלת החלטות שיסכנו את עתידנו כאן. אשתמש במשפט ששמעתי והפנמתי ממורי ורבי שמעון פרס: “יורם, בחיים תמיד יש עוד רגע”, אמר פרס וצדק גם במבחן החוויה האישית שלי ממלחמת יום הכיפורים. הטנק שמתוכו לחמתי כתותחן נפגע. מפקד הטנק, אילן קיטאי, שכב הרוג על רצפתו, הטען מוסה משה נפצע וזב דם, הנהג איציק אפו היה מבועת, ואני, פצוע קל בגב, ניסיתי לכוון את הטנק למקום מבטחים.
בנסיעה הקצרה אחורנית כמעט עלינו על מצבור מוקשים. לרגע חשבתי שהכל נגמר ולעולם לא אשוב לראות את אהוביי, אבל כפי שאמר פרס: “תמיד יש עוד רגע”, ולידנו עבר טנק אחר בפיקודו של דודי גינזבורג, שבניגוד לאחרים סיכן את חייו, עצר וחילץ אותנו מהטנק מעלה העשן.
אז חברותיי וחבריי הלוחמים נגד ההפיכה המשטרית: אל ייאוש. הפסדנו קרב, נפגענו, אבל הואיל והצדק איתנו, אל תאבדו תקווה כי בחיים תמיד יש עוד רגע.
ואשתמש לסיום במילות השיר שהוא חצי המנון דווקא אצל יריבינו תומכי ההפיכה: “מי שמאמין לא מפחד”. אני מאמין בדמוקרטיה ובעליונותה ובכוחה, ולכן איני מפחד כי סוף הצדק לנצח.
הכותב שימש כדובר מפלגת העבודה בשנים 1992־1999