היום, כשצד אחד צועק דמו-קרט-יה, הצד השני שומע דמו-גרפ-יה. כי בעומק, הבעיה הרי אינה בניסוחים המקובלים על צמצום עילת הסבירות, עליהם אפשר היה להתפשר, אלא בצביון המדינה, בה אנו רוצים לחיות. אלו שחיים בתפיסת מציאות של "וילה בג'ונגל", מביטים החוצה מתוך הקהילה המוגנת שלהם, ורואים "חרדים", "מתנחלים", "מזרחים", ו"ערבים" (למרות שעל "מזרחים" אסור לדבר, ועל "ערבים" לא נעים לדבר).
"להשיג הסכמות ורוגע בכל הצדדים": ביטאוני החרדים קוראים לפשרה
"אנחנו צועדים לתהום": התכנית של התנועה שקוראת להפריד בין ישראל ליהודה
קבוצות זהות, ציבורים שלמים, שנדמים כמקשה אחת. האם מבחינתם ציבורים אלה יכולים להיות שותפים לערכים דמוקרטיים ליברליים? הפסימיים משיבים בשלילה, ובונים חלופות. חלקם מכינים תשתית לעזיבת הארץ, חלקם בונים על הגירה משמעותית לישראל כמו שהייתה עם התרסקות ברית המועצות לשעבר; אבל רוב הציונים-הליברלים, בונים על בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כמגן הערכים הליברליים.
ההתעוררות של הגוש הציוני-ליברלי, ויציאתו למאבק בלתי מתפשר ברחובות, נובעת בראש ובראשונה מתפיסת מציאות פסימית: הדמוגרפיה לרעתנו; לא ניתן לסמוך על שותפות בערכים דמוקרטיים ליברליים עם הציבורים השונים מאיתנו; לכן רק תצוגת תכלית של כוח, תוביל את הצד השני להקפאת המהלכים האנטי-דמוקרטיים, אותם הוא מתכנן. אסטרטגיית ההלם והמורא (Shock and Awe) שאימצו מובילי המחאה, אינה רואה בשותפות עם הציבורים השונים ערך מוביל. המיקוד של המחאה הוא הכנעה של הצד השני. אומנם, שפה של כוח, יכולה להביא לתוצאות רצויות בטווח הקצר אבל היא מותירה אדמה חרוכה.
אני רוצה להציע חלופה אופטימית. הדמוגרפיה אינה לרעת הערכים הדמוקרטיים ליברליים. על ציר הזמן, ככל שהמספרים ידברו לטובת ה"מיעוטים" של היום, הם יהיו חייבים לצאת מתוך עמדת ה"מיעוט", וילבשו מלכות, זאת אומרת שהם יקחו אחריות על המדינה, ולא רק על החלק שלהם. אם היום התנהלות של נציגי הציבורים האלה, מתבטאת בדאגה למגזר שלהם (חוץ מנציגי ה"מזרחים", שאינם דואגים לציבור שלהם), הגודל יחייב אותם לשקול מה טוב לחברה, למדינה. הם יהיו חייבים להשתנות, וגם הם ישתנו. לאט, בתהליך פנימי אבל הם ישתנו. כבר היום אפשר לראות התחלות של שינוי.
זה אומר שעל ציר הזמן, התפישה הדומיננטית בציבורים אלה, תהיה יותר ויותר ממלכתית, יותר ויותר אזרחית. כי כשאתה רוב מוצק, לא מיעוט השותף בקואליציה, יש לך אחריות עודפת. אתה חייב לשאת בעול. יש כבר היום דוגמאות לכך ברשויות מקומיות, ואפשר להצביע על תהליכי עומק בתחומים רבים. יש גם יותר ויותר אנשים, מכל הציבורים, החולקים ערכים משותפים. בכל הציבורים רוצים לחיות במדינה דמוקרטית, שתשמור על הזכויות שלהם. וגם אם תשארנה תפישות שאינן ליברליות או אזרחיות, הן יהיו פחות דומיננטיות, וגם להם יש מקום בבניית המרחב המשותף הרחב של החברה הישראלית.
אנחנו באמצע "העברת מקל" במרוץ שליחים. צריך להגביר את האמון בין כל חלקי החברה הישראלית. אמון בכך שמי שיקבל אליו את המקל, ימשיך לשמור על החברה שלנו, ועל המדינה שלנו כמדינה דמוקרטית. אנחנו צריכים להמשיך להתעקש על הערכים שלנו. על שוויון, על זכויות אדם. על הכרה. על דמוקרטיה. צריך גם להיאבק אבל מאבק של אנשים אופטימיים. שמחפשים שותפות, ולא מבקשים להכניע את הצד השני. הגיע זמנם של האנשים האופטימיים, אנשי התקווה, בוני האמון, הגיע זמנם לומר בקול גדול, המדינה הזו היא גם שלנו. אנחנו מאמינים בעתיד משותף לחברה הישראלית.
הכותבת: חלי טביבי ברקת, מנהלת מרכז המנהיגות למובילי.ות דעת קהל, מכון שחרית לחיים משותפים.