לפעמים צריך לכתוב את המובן מאליו: המחאה היא לא על דמוקרטיה. היא בין אלו שרוצים לשמר את עליונות בג"צ לבין אלו שרוצים לשמור על עליונות הפרלמנט - קרי עליונות העם. המאבק הוא על כוח, למי תהיה את המילה האחרונה - לכנסת אותה ניתן להחליף בקלפי כל ארבע שנים או לשופטים שנבחרים לקדנציה שיכולה להמשך גם 25 שנה ויותר, כמו למשל במקרה של השופטת דפנה ברק ארז שהתמנתה לשפיטה בגיל 43 בלבד ותוכל לכהן עד אחרי גיל הפנסיה.
בכיר בפורום קהלת טוען: כך צמצום עילת הסבירות ישרת את האזרחים
הרכב השופטים נקבע: בג"ץ ידון בעתירה לפסול את נתניהו מלכהן כרה"מ בספטמבר
אז בואו נדבר קצת על בג"צ. שמו מפוצץ מאוד - בית הדין הגבוה לצדק, כלומר התפקיד הרם ביותר שאדם יכול לשאוף אליו הוא כס השפיטה ושם עסוקים בצדק. היושבים בכס השפיטה מורמים מעם ועל פיהם יישק דבר, מלאכים עם גלימה שחורה אם תרצו, זאת לפחות התפיסה שמאפיינת את מתנגדי הרפורמה וזו תפיסת העולם שמכשירה את האקטיביזם השיפוטי של חלקי משופטי העליון. למעשה, כיום בג"צ הוא ערכאה כל יכולה ואין שום חוק, תקנה או החלטת ממשלה שהוא לא יכול לפסול. הרפורמה, בין אתם בעדה או נגדה, באה לאזן בין הרשויות ולהחזיר מעט כוח לריבון.
בג"צ קיים רק בדמוקרטיה הישראלית. הוא ערכה ראשונה ואחרונה ואין בו הליך שמיעת ראיות. ערכאה משפטית שקבעה שהכול שפיט ולכל אחד יש זכות עמידה - פוסקת בהליך מזורז שמבוסס על תצהירים ולא על ראיות ואין לו אפילו ערכאת ערעור, וזה לא מקרי. היו ניסיונות בעבר להקים בית משפט לחוקה אך הן חוסלו ע"י אהרון ברק כשעוד היו רק בגדר רעיון. כלומר בג"צ מודע לכוחו הגדול והוא לא מוכן לחלוק אותו עם אף ערכאה. הוא רוצה להיות המילה האחרונה, רשות העל מעל הריבון. באופן אירוני תאוות הכוח שאנשי המחאה מאשימים בה את הפוליטיקאים - קיימת באותה מידה גם אצל שופטי בג"צ.
מעמדו הרם של בג"צ לא קרה ביום והוא גם תוצר של כנסות שמרניות שפחדו לגעת בנושאים מסוימים והיכן שהיה וואקום - שופטי העליון פסקו. על אף שחלק מהפסיקות היו בצדק, הוואקום הזה הפך את בג"צ לאחד מבתי המשפט האקטיביסטים ביותר בעולם. לכן מי שהחסיר פעימה כשהחוק לצמצום עילת הסבירות עבר יכול לנשום לרווחה. יש לשופטים מספיק עילות לשמור על כוחם. למשל 'התיקון לחוקה שאינו חוקתי' גם הוא פרי יצר הפסיקה וקובע שכל חקיקה של הכנסת שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה דינה בטלות. עקרונות היסוד של השיטה, למי שמצדד בעליונות בג"צ, גוברים גם על הכנסת וגם על מגילת העצמאות, ומהם אותם עקרונות ידיעתן שמורה רק לאלה שזכו להגיע לכס השפיטה.
במילים אחרות - הכוח בדמוקרטיה הישראלית נמצא יותר בידי שופטי בג"צ מאשר בכנסת. נכון, דמוקרטיה צריכה ביקורת שיפוטית והיא חשובה לקיומה אך גם לביקורת השיפוטית צריך שיהיו איזונים ובלמים, בטח ובטח לרשות שהצליחה למתג את עצמה כמבוגר האחראי במערכה הפוליטית וכמעין מסלול עוקף ריבון.
לכן אפשר להתווכח על הדרך בה הוצגה הרפורמה המשפטית וגם על חלקים בה אך לא על נחיצותה, משום שהיא באה להחזיר את האיזון בין שלושת הרשויות ואת הכח שנגזל מהריבון. זה גם כמובן בסדר גמור להתנגד לאיזון הזה, ובסדר גמור לבחור בעליונות בית המשפט על יתר הרשויות - רק צריך וחשוב להיות כנים ולומר שזאת לא דמוקרטיה.