זה תקופה ארוכה שרבים אצלנו מלינים על כך שאין חוקה למדינת ישראל. ובכן, זאת לא הייתה הכוונה של האבות המייסדים. נהפוך הוא, הם ביקשו לכונן חוקה, אפילו קבעו מועד – אוקטובר 1948. בבחירות שנערכו ב־1949 הייתה אמורה לקום ועדה מכוננת שמתפקידה לגבש חוקה לישראל, אך היא לא עמדה במשימה, בעיקר בשל החרדים – והפכה לכנסת ישראל.

אומנם מגילת העצמאות היא במידה רבה הבסיס לתשתית שעליה קמה מדינת ישראל, אך למרבה הצער היא איננה חוק עד לרגע זה, אלא הצהרה. כשהכנסת הראשונה לא הצליחה לכונן חוקה, היא קבעה כי יהיו חוקי יסוד שיהפכו בסופו של דבר לחוקה, לאחר שיקובצו יחדיו; ועד היום חוקקו 13 חוקי יסוד.

בין השנים 1949 ל־1992 התייחסו חוקי היסוד בישראל בעיקר למבנה השלטוני, וכל יתר זכויות האדם נבעו מהפסיקה, ככל שהייתה כזאת. ב־1992 נחקק חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", ושנתיים אחר כך נחקק חוק יסוד "חופש העיסוק".

כדי להבטיח כי השלטון יהיה מוגבל, החוקה בדרך כלל יוצרת מנגנונים של פיזור הכוח השלטוני (הפרדת רשויות). החוקה מבטאת את הערכים הגבוהים של הרוב הפוליטי ומשקפת את הרצון הבסיסי, העמוק והעקרוני של העם. לכן, בהתנגשות בין מעשה שלטוני עכשווי כגון חקיקה או החלטה מנהלית לבין החוקה, יש להעדיף את החוקה. שכן החוקה משקפת את ערכי החברה, ואילו המעשה השלטוני העכשווי משקף רצון זמני.

הרעיון החוקתי זכה להצלחה כלל עולמית מסחררת, ולמעשה כמעט כל מדינה שנוצרה לאחר כינון חוקת ארה"ב בשנת 1789 גיבשה חוקה. הלכה למעשה כינונה של חוקה הפך לסמל האולטימטיבי לייסודה ולריבונותה של המדינה המודרנית החל מסוף המאה ה־18 ועד ימינו.

שאלה טובה ומסקרנת היא מה סוד הקסם של ההצלחה הגלובלית של הרעיון החוקתי, אשר קנה אחיזה כמעט בכל מדינות העולם הדמוקרטיות. מדוע שחברה מסוימת תאמץ חוקה כנורמה עליונה המגבילה את כוחה, ולמעשה מגבילה את הכוח של נציגי העם בעתיד, ועומדת בסתירה מסוימת לתפיסה הדמוקרטית הבסיסית של הכרעת הרוב בכל רגע נתון?

חוקה בדרך כלל כוללת שני מרכיבים. האחד הוא כללים בקשר למוסדות השלטון, והשני מגילת זכויות האדם. תשובה אפשרית לסוד ההצלחה של הרעיון החוקתי טמונה בטענה כי החוקה היא מהלך אסטרטגי שבו בני החברה קובעים כללי משחק מוגדרים ומקדמיים, כדי להקל את הליך קבלת ההחלטות בעתיד, ובדרך זו דווקא מחזקים את כוחם ואת אפשרות שרידותם בעתיד.

כך למשל, בעת כינון החוקה בני החברה מחליטים שישנן זכויות בסיסיות שקדמו לשלטון ולמדינה, ויש לכל פרט זכות לממש אותן, בלי קשר לרוב הפוליטי בתקופה זו או אחרת. בדומה, ישנן זכויות שהן הבסיס לקיומו של הליך דמוקרטי תקין, כגון הזכות להצביע או הזכות לחופש הביטוי, ויש להגן עליהן מפני רוב פוליטי עתידי ומזדמן.

התקדים של רוזוולט

ארה"ב דאגה לכך שכל שינוי בחוקה ייערך בכל אחת מהמדינות, וכי נדרש רוב מוחלט לכל מדינה ומדינה לשם התיקון. זו נקראת הסכמה כללית. בחוקה האמריקאית, בחלוף 234 שנים מאז כינונה, בוצעו 27 תיקונים בלבד. ואילו בישראל, בחוק יסוד "הכנסת" לבדו נערכו 52 תיקונים במשך 65 שנים.

דוגמה טובה ליציבות האמריקאית היא אורך כהונת הנשיא. נהוג לומר שכהונת נשיא ארה"ב מוגבלת לשתי קדנציות. את הדברים האלה קבע הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון, שהחליט שלא להתמודד לכהונה שלישית. הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון, שכיהן בין 1801 ל־1809, אף צוטט כמי שאמר שיש לקבוע תקופת זמן מוגבלת בחוקה או בנוהל לשתי תקופות כהונה בלבד, כי אחרת יכול להיות מצב שבו נשיא ייבחר שוב ושוב לכל חייו.

אבל החוקה האמריקאית, שהאמריקאים כה מחשיבים אותה, לא אסרה התמודדות לקדנציה שלישית עד אמצע המאה ה־20, ולכן היו נשיאים שניסו להתמודד פעם שלישית, אך הם פשוט לא הצליחו פוליטית. היחיד שהצליח בכך היה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שבתקופת מלחמת העולם השנייה ניצח פעמיים נוספות (משום שהאמריקאים לא רצו להזיז ממקומו "סוס מנצח") ונבחר בסך הכל לארבע קדנציות.

כתגובת נגד, עברה בקונגרס האמריקאי בשנת 1947 הצעת תיקון לחוקה (שאושרה סופית ב־1951) ובה נקבע שכהונת הנשיא מוגבלת לשתי קדנציות בלבד.