תשובה להנדסת התודעה של ארגוני הנשים | השרה מאי גולן

לנוכח הסיטואציה הפוליטית בשנים האחרונות בישראל, מערכות בחירות וחרם מתמשך של מחנה השמאל על המחנה הלאומי - הצורך בממשלה יציבה הביא לכך שמספר נציגות הציבור מועט. מתוך הבנה ורצון לאיזון החליטה הממשלה להקים לראשונה משרד לקידום נשים, ולהיות מהמדינות הבודדות בעולם שבהן קיים משרד ייעודי שכזה.

תהיי אישה ותיעלמי: הממשלה מתכננת להחזיר אותנו עשורים אחורה
"נעצרתי בגלל פעמון": פעילה עוכבה במחאה מול ביתה של השרה מאי גולן בתל אביב

כחלק ממסע מתמשך של דה־לגיטימציה ודמוניזציה נגד הממשלה שבה אני חברה, ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, גם זכויות הנשים זוכות למנה גדושה של הנדסת תודעה ושקרים, וגם כאן בליווי תזמורת כלי התקשורת – חלקם בסיוע ארגוני נשים עם שמות מפוצצים כמו "הפורום ההוא" ו/או "עמותת ההיא".

מהם המסרים של אותם ארגונים, משפיעניות ומגישות טלוויזיה כאלה ואחרות הבאות לסייע להם? הראשון, ריסוק הרשות לקידום מעמד האישה. השני, הכנסת פוליטיקה לרשות. השלישי, חתירה לכך שהרשות כבר לא תהיה עצמאית, אלא משרד ממשלתי נגוע פוליטית.

נתחיל מהשקר הראשון. הרשות לא נסגרת – כך ניתן להבין בנקל מקריאת החוק, להפך. לראשונה, יחידת הסמך הזו, שנדדה ממשרד למשרד, מתעצמת לרשות תחת משרד ממשלתי ייחודי וייעודי, חזק ומתוקצב הרבה יותר. למנכ"לית המשרד מיניתי את מירב שטרן, אישה מקצועית בעלת ניסיון רב, שפעלה כל חייה למען קידום נשים מכלל חלקי האוכלוסייה ורואה בעשייה למען נשים את שליחות חייה.

במשרד החדש ההולך ומתהווה יש תהליך גדילה טבעי. בתחילה התפקידים מתרחבים, תוכניות לאומיות מוגשות, ובהמשך נרשמת התפתחות. לכן בשלב זה אין מקום גם לראש רשות וגם למנכ"לית. לפיכך, ראש הרשות איילת רזין בית־אור עזבה בהסכמה. בניגוד לנטען נגדי, לא פיטרתי אותה, כי החוק בכלל לא מאפשר לי לפטר. למעשה, אני השארתי את כל הצוות המקצועי, לרבות ארבע משרות אמון – מה שלא קורה בשום משרד. אז מי כאן "מחלקת ג'ובים" ומי המשקרות במצח נחושה?

הרשות הולכת לעבור שינוי ארגוני היסטורי, הכולל הרחבת שיתופי פעולה ארציים ובינלאומיים, הגדלת תקני ההון האנושי ועוד. כל אלו יאפשרו למשרד להניע תהליכים ולקדם תוכניות שלבסוף יובילו למתן מענה מקיף ומדויק לכל אישה בישראל.

נעבור לשקר השני. בפגישות היכרות שערכתי במשרד, הסתכלתי לכל אחת מהעובדות בעיניים ואמרתי: "פוליטיקה לא נכנסת בדלת המשרד. הפוליטיקאית היחידה שנכנסת לחדר זו אני. אני לא שואלת למי אתן מצביעות, ואני מבקשת שלא תספרו לי, כי זה לא מעניין אותי. אתן בתפקידים מקצועיים, ומי שתכניס פוליטיקה למשרד לא תהיה כאן. אם תשמרו על מקצועיות ושליחות, אתן תפרחו ומקומכן מובטח. את כל הרפש והשקרים שבחוץ אני אספוג. אתן ואני יודעות שאין בזה ממש והשיח הוא פוליטי ו/או אג'נדה של ארגונים מסוימים. אני רגילה לזה, ולכן זו עבודתי ולא עבודתכן".

נעבור לשקר השלישי. הרשות לקידום מעמד האישה, למי שלא יודעת, מעולם לא הייתה "מדינה" העומדת בפני עצמה. היא לא קובעת מדיניות בעצמה, ובטח לא מתקצבת את עצמה. הרשות, כאמור, הייתה עד היום יחידת סמך, אחת מני רבות, ש"נדדה" בין משרדי הממשלה השונים. לכן, בהחלט ייתכן שמתוקף אי־התעניינות שר כזה או אחר ברשות, יכול להיות חופש פעולה מדומיין לפקידות.

כמו למשל, כשאביר זכויות הנשים החדש, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, אותו "מודאג", לא נפגש עם ראש הרשות אף לא פעם אחת. לעומת רה"מ בנימין נתניהו, שקיים איתי שמונה פגישות אישיות הממוקדות רק בתוכניות העבודה, בתקציבים, במדיניות ובחזון של המשרד.

אני הראשונה להגן

כחלק ממסע הדה־לגיטימציה, גם אני מותקפת אישית, לרוב בידי נשות תקשורת, משפיעניות, פוליטיקאיות וארגוני נשים. טופלים עליי כי לא חוקקתי חוקים למען נשים, וכן שאמנה גברים ובחוסר ברירה גם אנסים לתפקידי מפתח. זה בגדול המוטיב שחוזר מדף המסרים, לצד מיצגים של עגלות תינוקות וארונות קבורה ומצעדי שפחות.

נולדתי כידוע בלב התחנה המרכזית הישנה בדרום תל אביב. מגיל צעיר דילגתי מעל נרקומניות ויצאניות בחדר המדרגות, וצפיתי מחלוני בתור ילדה בסרסורים מכים נשים אומללות, במאבקי השליטה על טריטוריות, בכספומטים חיים של סמים וזנות, תחילה ברחובות ואחר כך בשנות ה־90 במאות מכוני הליווי באזור. כל חיי היו סביב זמני היציאה מהבית והסכנות בחוץ. כל זה התגבר כשהגיעו מסתנני העבודה, שהוסיפו אלימות, אונס, פריצות ורצח.

אני זו שהגנה בחירוף נפש על נשים שנאנסו וקיבלו מכות רצח מהמסתננים. מעולם לא ראיתי אף דוגמנית או מגישת טלוויזיה רצה לצדי על עקבים כשרדפתי, נערה בת 16, אחרי נרקומן שתלש שרשרת מגברת בת 73 ברחוב השרון שבו נולדתי.

מעולם לא ראיתי אף עיתונאית או פעילת "זכויות נשים" יורדת איתי לסגור "חמארה" של אריתריאים שיכורים ואכזריים שמורידים את התחתונים לקשישות בנווה שאנן. מעולם לא ראיתי את התקשורת או את ארגוני השפחות מזמינים משטרה על בסיס קבוע לדירות מפוצלות של עשרות מסתננים בלתי חוקיים שאונסים יצאניות קטינות מסוממות בתוך החדרים בסרט נע, ואני בת ה־24 מחכה לשוטרים, שבעצמם פוחדים לעלות לאחר שכבר טרחו להגיע.

אני זו שהייתה הולכת ברחובות דרום תל אביב, וכל מבטי המסתננים היו מפשיטים אותי ובעיניים שלהם הייתי רואה את מבט הרצח הדאע"שי כשהם מקללים, מאיימים ומחכים לי ליד הבית לא פעם עם "פעילות זכויות אדם" בשל הפעולות שאני עושה למען תושבי שכונות שהופקרו.
אני מכירה את אותן ה"הומניות". מכירה את האג'נדה שלהן ומה מקורות המימון שלהן. אני זו שהגישה את חוק המסתננים שבג"ץ פעם אחר פעם סירס, עיקר ובסופו של דבר ביטל, ולכן היה לי חשוב שפסקת ההתגברות תעבור – כדי שאוכל לממש את מאבקי.

האם חוק ההמשכיות שקידמתי מרגע כניסתי לכנסת – המתיר לאלמנת צה"ל לקבל זרע מאהוב לבה שנהרג - אינו למען הנשים? אמהות ניגשו אליי בדמעות אין־סופיות כשקידמתי את החוק בזמן שנתקלתי בקשיים פוליטיים רבים. האם קידום חוק נגד חרם, שיימינג והטרדות מיניות בבתי הספר אינו למען צעירות שחוות טראומה קשה שתלווה אותן כל חייהן?

בכלל, השיח הזה מטעה בכוונת מכוון. האם יש קשר למינוי שר הביטחון שחוקק חוקים למען הביטחון, או שר התחבורה שקידם חוקים למען התחבורה? שר נכנס לתפקידו, לומד ומתמקד בהצלחת משרדו. נקודה. אני זו שדאגה להגדיל את תקציב המשרד לראשונה ובאופן תקדימי בתקציב פעילות הגבוה יותר מפי שישה מתקציב הרשות מאז הקמתה זה 25 שנה, ואין חולק ש־100% מתקציב המשרד הולך רק לטובת נשים.
אני רואה חובה לנציגות מכלל הציבור כדי שידונו גם בצרכים של החברה הדתית והערבית בישראל. מה לעשות שחוף רחצה מופרד הוא צורך נפשי של 40% מהציבור. אני נפגשת עם נשים שצמאות לזה כמו אוויר לנשימה.

ראיתי במופע "צמאה" איך נשים פורקות עול, שמחות, מאושרות ובאות לידי ביטוי. אך עם זאת, בוודאי שלא נכפה הפרדה למי שדורשת את זה. אני רוצה בטובת הנשים בעם שלי ובמדינת ישראל, טובת כלל הנשים המרכיבות את הפסיפס של החברה הישראלית.

שיהיה ברור, אני מחויבת לכלל נשות ישראל ולא לסניפי "הקרן החדשה לישראל" שמתקצבת מיעוט של ארגוני נשים בעשרות מיליונים כדי לייצר כאן ישראל חדשה (נשות הכותל, מרכז צדק לנשים, שדולת הנשים ונשים עושות שלום). עידן פוליטיקת הזהויות, שבמסגרתה לוקחים את השם של הנשים כדי לעצב כאן את "מדינת כל אזרחיה ומסתנניה", לא יהיה חלק מתוכניות העבודה של משרדי. מדיניות המשרד היא לאחד ולשתף רק ארגוני נשים שמטרתם קידום נשים מכל שכבות האוכלוסייה, ולא רק "חברות של".

אותן נשים טוענות כי "לא ייתכן שהשרה תמנה מנכ"לית משום שזה פוליטי". ואני אומרת: הארגונים שלכן אינם פוליטיים? מה עדיף, שהמינויים ייעשו מכוחה של אישה שנבחרה על ידי מאות אלפי נשים, או מכוחם של "ארגוני נשים" שמעולם לא נבחרו וספק רב כמה נשים הם מייצגים? אפילו יתאגדו כל ארגוני הנשים, ספק אם יש להם רבע מנדט. ובכלל, מי ממנה את ראש המוסד, ראש השב"כ והמפכ"ל? לא פוליטיקאי?

פוליטיקה היא אינה מילה רעה. וכאן נשאלת השאלה: מה תעדיפו, ראש רשות שרוב הציבור לא הכיר, כזו שיכולותיה הפוליטיות מוגבלות מתוך יחידת סמך, או שרה שכל שבוע יושבת סביב שולחן הממשלה ושביכולתה לעשות שת"פים עם שרים אחרים, למנף תקציבים ושנגישה באופן מוחלט לראש הממשלה ולמקבלי ההחלטות? האם בכלל ניתן לשים זאת על כף המאזניים?

אני אישה, אני לוחמת ואני מייצגת נשים, וממילא המעשים שלי מקבלים ביטוי על ידי נשים. אז מדוע דווקא נשים שמתיימרות לפעול למען נשים מבזות אותי? פשוט מאוד – כדי לנסות לשמור את השליטה בתודעה. אז דעו לכן, את כל הביזיונות אקבל באהבה, ועד אז, מבטיחה שלא תשתיקו את הקול שאני מייצגת, לא תשתיקו את הנשים שבחרו בי. לא אתן לכן לדכא אותן, ולא אתן לכן לגזול מנשות ישראל את בחירתן הדמוקרטית.

עצם העובדה שאותם ארגוני נשים לא צעקו כנגד המתקפה שחוויתי ועדיין חווה, או לא מחו כנגד כל מתקפה על גברת שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, או נשות שרים וח"כים מהממשלה הנוכחית, מעידה על כוונותיהם האמיתיות.

האמת - לא ציפיתי. אני הראשונה שאגן על כל אישה בישראל, לרבות אלה שתוקפות אותי. גם על נשות הארגונים הללו ובטח על בנותיהן. אך משרדי ישתף פעולה רק עם ארגוני נשים שידאגו לכלל נשות ישראל, ועבורם דלתי תהיה פתוחה במשך כל שעות היממה.

הכותבת היא השרה לקידום מעמד האישה