כמעט לא שמנו לב, אבל יותר משבוע ימים אין כנסת במשכן הכנסת. חבריה יצאו לפגרה, חלקם בקול תרועות בעקבות אישור החוק לצמצום עילת הסבירות, החלק השני באווירת נכאים, וזהו. חוץ מדיון שופטי בג"ץ בנושא ב־12 בספטמבר בהרכב מלא, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אין שום דבר יוצא דופן. ההפגנות ממשיכות, וכך גם הסערות הפוליטיות בדמות ביקור השר בן גביר ביס"מ בעודו לובש מדי לוחם, ובתווך – אין כלום. וזה בדיוק הזמן לבדוק מה עשו חברי הכנסת עבורנו במהלך מושב הקיץ.
בשתי מילים, ניתן לומר שלא הרבה. עד לרגע בו אני כותבת את טור זה, מספר הנרצחים במגזר הערבי מרקיע שחקים. עדיין. וכך גם המחירים ברשתות הקמעונאות, בענף הנדל"ן, במערכת החינוך, בגנים, בקייטנות, ובכל דבר שמצאנו את עצמנו משלמים עליו בחודש האחרון. פרוטקשן יש, ביטחון אישי אין, קצבאות הזקנה נמוכות, רמת החיים שלהם נמוכה עוד יותר. וזה רק קומץ מובחר מאלף ואחד דברים נוספים.
מבחינת סדר עדיפויות, כדאי לדאוג שאנחנו כחברה לא ניקרע, זו בהחלט הסכנה הגדולה ביותר המרחפת מעלינו, והחודשים האחרונים רק החמירו את המצב במוני מונים. באותה נשימה קצרה ומלאת ייאוש, היכולת שלנו לחיות במדינה מבלי לכרוע תחת הנטל הכלכלי מצטמצמת בקצב מסחרר שרק מדרדר את העגלה החלודה במורד ההר.
חרף העובדה שהשרים וחברי הכנסת כנראה מעדיפים לשכוח את הבטחותיהם לפני כמעט שנה במערכת הבחירות, סקרי המנדטים זוכרים גם זוכרים. על פי הסקר שעלה היום (ו') כאן במעריב, המחנה הממלכתי זוכה ל־30 מנדטים לעומת 27 של הליכוד. וכן, קרוב לוודאי שזה קשור לכך שהרפורמה המשפטית תפסה כל חלקה טובה או לפחות בעלת פוטנציאל להיות טובה, וריססה בה קורטוב לוחמנות ופילוג בין כל הצדדים. או לעובדה שעם כל הכבוד לאידיאלים, חשבונות שהולכים ומצטברים על השולחן פוטוגניים פחות מדרישה לחקיקה חד צדדית. מה כן עלה על שולחן הכנסת כשנאלמה תרועת הפסטיבלים? חוק לימוד התורה שהתברר כהסחת דעת, הצעת חוק לפירוק הרשות לקידום מעמד האישה, ואישור חוק האיזוק האלקטרוני, אולם אחרי עשור של המתנה.
על השרים וחברי הכנסת משני הצדדים להבין, אולי לראשונה מאז הגה שר המשפטים יריב לוין את צמד המילים רפורמה משפטית, לשם מה הם באו – לעזור לנו לחיות כאן בטוב בין מבצע צבאי למשנהו, בין מערכת בחירות לאחת נוספת, בין מיתון לריבית. הבקשה הנ"ל הייתה יכולה להיות מאוד טריוויאלית לו הייתה ניצבת בראש מעייניו של מישהו הפוקד את המשכן על בסיס יומי. לכל מוצאי שבת בקפלן יש מוצאי שבת, ובסוף כולנו, לא משנה אם הלכנו להפגין או מחינו על ההקפאה מלכתחילה, מבינים שוב ושוב בעצב שהכל כל כך יקר.
חשבון יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד
החום השבוע עבר כל גבול של טעם רע. ובטוח שגם בראשכם חלפה המחשבה על חשבון החשמל, שיגלה לכולם קבל עם ועדה כמה הגזמתם. והנסיעות התכופות ברכב כי פשוט אי אפשר ללכת ברגל מבלי לחפש פינה מוצלת. ואטרקציות הקיץ, שטרם פינו את עצמן לבוידעם לקראת תחילת שנת הלימודים שככל הנראה תיפתח בשביתה. שביתה שתגרום לנו לקחת כמה ימי חופש מהעבודה, שיקטינו את הסיכויים לקחת חופש אמיתי ואולי להרשות לעצמנו סופ"ש מנותק מהציוויליזציה.
התמורות המשפטיות עדיין מפחידות, השלכותיהן יכולות להשפיע על שלל תחומים, אבל דווקא עכשיו, לפני שחוזרים שוב למילים כמו סלמי, חקיקה ופשרה שסיכוייה אפסיים – זה הזמן לשים את שיחות החולין של כולנו במרכז. את המצוקות הכלכליות, את התרחבות מעמד הביניים, את מחירי השכירויות, ואת הצעירים, כמוני, שרק החלו לטעום את טעם משק הבית ומבינים שיש להצטייד בכיסים עמוקים יותר. התקווה היא בראש ובראשונה למדינה דמוקרטית ושוויונית, אך האם זה שווה כשמחשבים כל שקל וחרדים מיום החשבונות? התשובה היא לא, וחובת ההוכחה היא על כל השמות שראינו מעבר לפרגוד ביום הבוחר.