לפני כמה ימים התפרסמו בעיתונים החרדיים של הליטאים, החסידים והספרדים מאמרים המסתייגים מהרפורמה המשפטית. לרגע הבריק זיק תקווה בעיני כמה ממתנגדי הרפורמה. קריאה מעמיקה של המאמרים אומנם מתסכלת בהקשר של הרפורמה, אבל הרבה יותר בהקשר לאפשרות שהחרדים ישתלבו אי פעם בנשיאה בנטל.
בעשורים האחרונים נתפסה מערכת המשפט על ידי החרדים כאויב. הדבר בא לידי ביטוי חד בחוסר אמונם של החרדים בעליון. על פי מדד הדמוקרטיה לשנת 2022, רק 6%(!) מהחרדים נותנים בו אמון. הסיבות הן פסילתו של בג”ץ את חוק אי־הגיוס של חרדים אבל גם שורה של פסיקות בנושאי דת ומדינה. לכן כשקמה הממשלה, ולוין ורוטמן ביקשו לקדם את הרפורמה במערכת המשפט, הם מצאו בחרדים שותפים נלהבים.
אלא שקרה דבר לא צפוי - המחאה. אם בראשיתה, המוקד היה ההפיכה המשפטית, לאחר כמה שבועות המחאה הפכה להתעוררות. הרוב הישראלי המשרת־משלם מסים־נושא בנטל, הבין שהשאלה היא לא הניסוח המדויק של פסקת ההתגברות, אלא איך תיראה ישראל. הדוב־הרוב הישראלי התעורר משנת החורף שלו והבין שעוד מעט לא תהיה לו מדינה.
הפנייה הלא צפויה הזו שמה את החרדים ואת התנהלותם במוקד. הישראלים גילו שוב שהחרדים לא מתכוונים לשרת בצבא ולצד זה נוטלים לעצמם תקציבי עתק שיאפשרו את אורח חייהם. החרדים הבינו את זה מאוחר ומנסים למזער נזקים.
מבין המאמרים, המעניין ביותר הוא זה שהתפרסם ב“יתד נאמן” הליטאי. כותרתו “למען יבנה וחכמיה” והוא מזקק בדברים קצרים את תפיסות היסוד של החרדים. הקריאה בו, למי שחולם שהחרדים יישאו אי פעם בנטל הישראליות, מתסכלת. משפט המפתח שמזקק את יחסם של החרדים למדינה היהודית אומר ש”אין לנו אלא לנהוג בגלותנו ביד ישראל, כפי שנהגנו בימי הגלות בין העמים”.
המאמר מפרט עד כמה אין לחרדים עניין במנגנוני המדינה. בעיני החרדים לדמוקרטיה אין ערך. גם מערכת המשפט זרה לחרדים. חוסר האמון בה לא נובע רק מעוינותה לחרדים, אלא מכך שאינה פועלת על פי דין תורה. כל המשפט היוצא מתחת ידיה לא לגיטימי ומה לנו, החרדים, אם תפעל כך או אחרת.
ומה החרדים באמת רוצים? את "יבנה וחכמיה”: רגע לפני החורבן חמק רבי יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ובא לפני מפקד הצבא הרומי שצר על העיר, אספסיאנוס. כשכבר היה ברור לו שחורבן ירושלים קרב, הוא ביקש ממנו להותיר גרעין של חכמים שממנו יצאו התנאים שיצרו את התורה שבעל פה.
בהפניה לאותו מאורע, החרדים אומרים בעצם את הדבר המתסכל הבא: לנו החרדים יש אינטרס אחד מרכזי - קיום הקהילה ולומדי התורה שלה. כל השאר לא חשוב. לא המדינה, לא מערכותיה, לא משפטיה. אין לנו אחריות כלפי המדינה. אין לנו ערבות עם אזרחיה האחרים. בעינינו הם למעשה סוג של גויים־יהודים וביניהם אנחנו בגלות.
הגידול בחלקה של האוכלוסייה החרדית בחברה הישראלית לא גורם לחרדים לשנות את תפיסות היסוד שלהם. מי שקורא את הדברים הללו מבין שקבוצה שתהיה בעוד זמן לא רב שליש מהישראלים לא רוצה שום אחריות כלפי החברה והמדינה. היא שותפה לשלטון כדי לשרת את מטרותיה הסקטוריאליות, ומבחינתה, גלות כאן או שם היא היינו הך. העיקר שהקהילה החרדית תמשיך לשגשג.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי ‘פרס'