הדיווחים על הסכם אפשרי ישראלי־סעודי נמצאים כעת על המדוכה. גם הנשיא ביידן צוטט באמרו שהוא רואה אפשרויות רציניות להסכם, לאחר שבעבר הביע פחות אופטימיות. מהם האינטרסים של כל אחד מהשחקנים, ואיך זה קשור למשבר הפנימי החריף בישראל?

מה ישראל רוצה? זה החלק הקל. הסכם פורמלי ופומבי עם סעודיה מהווה את היהלום בכתר של יחסי ישראל עם העולם הערבי והמוסלמי. יהיו בו שלושה הישגים עיקריים: ראשית, הוכחה חותכת לטענת הימין שנורמליזציה ישראלית־ערבית, אפילו עם סעודיה, לא עוברת דרך התקדמות בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. יש להודות שיהא מדובר בהישג אסטרטגי לישראל, אומנם במחיר קטסטרופלי לעתיד ישראל בין הירדן לים. שנית, הסכם יפתח את הדרך, קרוב לוודאי, לכינון יחסים עם מדינות מוסלמיות נוספות. שלישית, יהיה מדובר בהישג עצום לראש הממשלה מול הזירה הפנימית. בעינה עומדת השאלה מה תהיה התמורה הישראלית לסעודים ולאמריקאים.

מה סעודיה רוצה? זה נהיה קצת יותר מסובך. התמורה מארצות הברית תהיה מטריית הגנה נוסח נאט”ו, כהרתעה מול איראן; כור גרעיני אזרחי, סביר שבפיקוח כלשהו של ארצות הברית והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א); גישה לנשק אמריקאי מתקדם ביותר. התמורה מישראל תהיה כנראה הסכם ישראלי־סעודי שיהווה נדבך נוסף להרתעה מול איראן; גישה לטכנולוגיה ישראלית מתקדמת, כולל סייבר התקפי; צעדים קונסטרוקטיביים בהקשר הפלסטיני־ישראלי; היריבות/תחרות בין ריאד ואבו דאבי מחייבת את יורש העצר הסעודי שלא לפגר מאחור בזירה האזורית, כולל מול ישראל.

מה ארצות הברית רוצה? כאן זה מסובך ומורכב יותר. מדובר במספר אינטרסים מרכזיים: בניית ארכיטקטורה ביטחונית אזורית שתתייצב מול איראן; הרחקת סעודיה מסין. סביר שזה יהיה תנאי אמריקאי מוקדם והכרחי מול ריאד; שימור חזון שתי המדינות; בלימת ההפיכה המשטרית בישראל; הישג לממשל ביידן לקראת הבחירות בשנה הבאה.

מלאכת המשא ומתן בעיצומה, ואין למהר ולפסוק מה יולידו המגעים מאחורי הקלעים. אולם ברור למדי שהקלפים החשובים ביותר נמצאים בוושינגטון, ובמילים אחרות: מהם ההישגים, או התוצאות, שהנשיא ביידן רוצה להשיג. ניתן לשער שאלו מתמקדים בשלושה סימני שאלה עיקריים: האחד נוגע ליכולת הגרעינית שהסעודים מבקשים. יש להניח שראש הממשלה יהיה מוכן לסייע לסעודים אפילו בהקשר זה תמורת הסכם נורמליזציה רשמי. בעינו עומד כאמור סימן שאלה עצום ביחס ליכולת להשיג אישור לכך מהקונגרס האמריקאי.

השני מתייחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני. הדרישות הסעודיות אינן ברורות, אולם התחושה היא שסוגיה זו איננה בראש מעייניה של ריאד. השאלה היותר חשובה ומעניינת נוגעת למקומה של סוגיה זו בסדר העדיפויות האמריקאי. וושינגטון נחושה לשמר את חזון שתי המדינות. זה נוגע גם לאינטרס האמריקאי למנוע גלישה מסוכנת, בראייתה, למדינה דו־לאומית. לכך עלולות להיות השלכות אזוריות.

השלישי נוגע להפיכה המשטרית. ממשל ביידן מוביל את הביקורת הבינלאומית על מדיניות הממשלה, אינו חוסך שבטו מראש הממשלה, אולם יש בידיו לנקוט צעדים נוספים, חמורים וכואבים הרבה יותר. האם הממשל האמריקאי ירצה להשתמש בהסכם אפשרי עם סעודיה כדי “להציל את ישראל מעצמה”? האם יש ביכולתו, ובעיקר ברצונו, לעשות כן?

המפתח מצוי במידה רבה בוושינגטון. המשך המאבק הדמוקרטי בישראל חיוני יותר מתמיד על מנת להקרין את נחישותה של החברה הישראלית להגן על עצמה.