פעם בחודש, אני מקפידה להאזין לאלבום של הכבש השישה עשר מתחילתו ועד סופו. בדיוק כמו רוטינת ההאזנה החודשית שלי לעמיר בניון, חנן יובל, וקטי פרי. בכל זאת, נולדתי בשנות התשעים. משהו בכבש השישה עשר, בבעיות האגביות לכאורה, בקולו המרגיע של יהונתן גפן על כל הדברים שאנו לא מקדישים להם מחשבה בדרך כלל, מצליחים להזכיר לי שיש גם מעבר. והוא הרבה פחות מורכב. 

אחרי כמה שירים באותה שעה של פקקים, הגיע 'ריח של שוקולד'. בגדול, מספר שם גפן על המפעל האייקוני כל כך ברמת גן, שפשוטו כמשמעו הדיף ניחוח של שוקולד, בעיקר כי זה היה מפעל של 'עלית'. וכשהתקרבו אליו, גם אם לגמרי במקרה, הכל היה עומד מלכת. "עוצרים הילדים שרצים בשכונה, עוצר האוטובוס מעבר לפינה, החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים, השוטרים עומדים ליד הגנבים, כולם מביטים אל הארובות, לאט לאט האף שלהם מתמלא בריח של שוקולד". 

לאן אני חותרת עם ההקדמה הלירית משהו? חייכתי לעצמי לכמה רגעים שם באוטו, ואז הבנתי משהו שממש הכאיב לי להודות בו – מכל מה שקורה עכשיו במדינה פשוט אי אפשר להתעלם ולו לשנייה, וזה בכל מקום. הריח החנוק, המיואש, המזהה ויכוח בפתח כי לא כולנו מסכימים בלשון המעטה, הסחי המפלג והמשסע, הוא שם מבלי יכולת להפיגו. ונכון לשעה זו, פשוט אי אפשר למצוא קרקע ניטרלית. אפילו לא בשיחה עם אנשים שלא מתגוררים בגבולות המדינה. ותאמינו לי שניסיתי. 

כיצד הצליחה המציאות הפוליטית, המדינית והחברתית להפוך לחבל אחד שגורם לנו למעוד פעם אחר פעם? מדוע אין דקות בודדות לפחות של ניתוק מסוגיית הרפורמה המשפטית, מפאת הפחד שהמדינה כפי שהכרנו אותה נגמרה או הפחד שהחקיקה תיעצר? האם אף אחד לא מתגעגע למה שהיה פה לפני הסאגה הכל כך מתישה נפשית הזו?

מעט מדי, מאוחר מדי? 

בכל שיחה בנושא אליה אני נקלעת, אני חוזרת ואומרת שלא אוותר עלינו. על כולנו. כמקשה אחת, בלי טירוף הקנטונים, המחוזות, ישראל ויהודה. מצד אחד, רק אנחנו, העקשניים, יכולים לאחוז בהגה עד שישוב למחוז מבטחים, ומצד שני, כמה זמן ניתן למנוע מההגה הזה מלברוח לשוליים הסהרוריים? 

ומאחר וחרגתי ממנהגי ולא דיברתי על פוליטיקה בגוף ראשון, חשוב שתדעו שהשבוע לא נראה שום שינוי דרמטי באופק. אולי חוץ מזה שראש הממשלה אישר בריאיון לרשת אמריקאית כי אחרי החוק הבא, הלוא הוא השינוי בוועדה לבחירת שופטים, תתרחש העצירה המיוחלת, והודעת הבכיר בממשלה על כך שעלולים להיות לו 60 תומכים בלבד בקואליציה. בפועל, כל זה לא משנה אם כולנו שקועים עד צוואר בהלך הרוח המעיק השורר כאן. הנזק נעשה. 

אינני אשת בשורות. כשאני מנסה לשאוב נחמה מסביבתי, אני מגלה שכולם שוהים בדיוק באותו מצב רוח. בנקודת הזמן הזו, כשלא מעט מרגישים שעתידם לא בטוח, ואלו שכן מפחדים פחד מצמית שהם טועים, זה אומר שהפוליטיקה ניצחה את כל השאר. ובין היתר ניצחה גם אותנו. אז לא, את הריח החמוץ לא מריחים רק ברמת גן, וגם לא רק בקפלן או סמוך למשכן הכנסת – הריח העבש מגיע מהאיבה לשוני אידאולוגי, ההופכת ויראלית כמו סרטון טיקטוק. הוא מגיע מהעובדה שפעם היינו חברים והיום אנחנו קודם כל שנויים במחלוקת. הוא משתלט עלינו תחת כל עץ רענן כי היינו טובים יותר בעבר, לא שפטנו את שותפינו לרחוב רק בגלל שהייתה להם כיפה על הראש או מאחר ולבשו חולצת דמוקרטיה. והריח הזה גורם לנו לעצור את כל מה שעשינו, אך מבלי להתמלא בחמימות ונוסטלגיה - אלא להתרוקן מהאנרגיות הטובות, לפרוק אותן, ולהמשיך הלאה בחיינו. עד לסיבוב הבא.