יוגי ברה, שחקן הבייסבול האמריקאי, התפרסם גם בזכות אמרות הכנף האבסורדיות שלו, שאחת הידועות שבהן הייתה “כדי להגיע למטרה, תמשיך בצומת”. גם בעניינים מדיניים המסר הזה עלול להיות מבלבל ואף שהמטרה - קשירת יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה - ידועה, צומת הדרכים בין ירושלים, וושינגטון וריאד עדיין לוט בערפל מסוים.
כשנודע לפני כשלושה חודשים על חידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, והפרשנים התחרו בהערכות פסימיות לגבי הסיכוי לנרמול היחסים עם ישראל, כתבתי כי “המצב החדש איננו סותם את הגולל על סיכויי הקשרים בין ריאד וירושלים”, ולראיה ציינתי שבה בעת שבבייג’ינג התקיימו המגעים בין איראן וסעודיה, דאגה ריאד להודיע בהדלפה מכוונת ל”וול סטריט ג’ורנל” האמריקאי שהיא פתוחה לנרמול יחסים גם עם ישראל, והסברתי שסעודיה בראשות יורש העצר מוחמד בן סלמאן דווקא מעוניינת להרחיב את מעגל קשריה הבינלאומיים בכלל, לרבות עם ישראל.
למנהיגות הסעודית יש היום עניין להצטייר כגורם בינלאומי עצמאי ויוזמתה החודש לתווך בין רוסיה ואוקראינה, למשל, היא דוגמה לכך. סעודיה אכן רואה בישראל שותפה לעיצוב מזרח תיכון יציב והיא ערה לתרומה המשמעותית בתחום המדע והטכנולוגיה של ישראל, כמו גם לעוצמתה הצבאית ולכושרה הביטחוני הכולל. אך מעבר לכך, היחסים עם סעודיה, אם יושגו, גם מהווים הוכחה ברורה לצדקת האסטרטגיה הגיאופוליטית של בנימין נתניהו להבטחת עתידה וביטחונה של ישראל, אסטרטגיה שאיננה מתעלמת מהנושא הפלסטיני, אך הבינה, בניגוד למנהיגי ישראל אחרים ולחלקים גדולים בקהילה הבינלאומית, שהבעיה הפלסטינית איננה המפתח לשלום במזרח התיכון ושהיא נושא משני יחסית מבחינת רוב מנהיגי ערב - וכי הסיכוי להסדר רציונלי טמון דווקא בהבנות עם העולם הערבי.
אמריקה ממלאת תפקיד מרכזי ואולי מכריע בסיכוי שסעודיה וישראל יגיעו להסכמה, והיא מונחית לא רק על ידי מעמדה כגורם בכיר ומשפיע בזירה הבינלאומית וכבעלת ברית אסטרטגית של ישראל, אלא גם על ידי אינטרס לאומי עצמי. כפי שהגדיר זאת כתב הבית הלבן הבכיר של "הניו יורק טיימס” פיטר בייקר: “שליחי הנשיא ביידן מקדמים את המאמץ לעיצובה מחדש של הפוליטיקה במזרח התיכון באמצעות הקמת יחסים דיפלומטיים בין סעודיה וישראל אף במחיר ויתורים משמעותיים מצדה”.
אך, כאמור, לא רק ויתורים אלא גם אינטרסים. וושינגטון טעתה כשהחליטה בתקופת אובמה שהמזרח התיכון איבד מחשיבותו האסטרטגית עבורה, והיא מנסה עכשיו לתקן את המעוות. אובמה ניהל בזמנו מדיניות שחתרה לחלק את המזרח התיכון לשני אזורי השפעה, האחד של העולם השיעי בראשות איראן והשני של העולם הסוני בראשות סעודיה, אך בקוצר ראות (או בחוסר אכפתיות) מדינית, לא רק שהוא לא שאל את עמי האזור המדוברים לדעתם, הוא גם לא הכיר בכך שהשאיפות ההגמוניות של טהרן אינן מוגבלות לעולם השיעי אלא משתרעות למזרח התיכון כולו ואולי אף מעבר לכך, ואת תמיכתה של איראן ניסה לקדם באמצעות הסכם הגרעין.
החלטת הנשיא טראמפ לבטל את הסכם הגרעין ולהטיל סנקציות נוספות על איראן הביאה לסיכול המהלך הזה וממשל ביידן נמצא עכשיו בשלבים, כנראה סופיים, של חידוש הסכם הגרעין המקורי עם כמה שינויים, בעיקר חלקיים וזמניים. למוצר המוגמר לא ייקרא “הסכם” כדי להימנע מהבאתו לקונגרס, אלא חבילה של הסכמות. ההסכם לשחרור כמה אזרחים אמריקאים ובעלי אזרחות כפולה מהכלא האיראני תמורת הפשרת מיליארדי דולרים לקופת טהרן היווה כנראה הקדמה להבנות המלאות במועד מאוחר יותר וכן צעד פוליטי פנימי לקראת הבחירות לנשיאות ב־2024 במטרה “לאזן” את ההסכמות הלא פופולריות עם איראן עם הסכם פופולרי בין ישראל לסעודיה.
בנוסף לכך, הממשל יוכל לשים מאחוריו את התקופה המשברית עם סעודיה בעקבות רצח העיתונאי ג’מאל חאשוקג’י ולנסות לפתוח פרק חדש ביחסים עם הממלכה, בעיקר בנושא הנפט ובעניין הקשרים הביטחוניים ביניהן. הנרמול בין סעודיה וישראל מהווה, אפוא, הן מטרה והן אמצעי בעבור וושינגטון.
גם לסעודיה אינטרס כפול: לא רק תיקון היחסים האסטרטגיים והביטחוניים עם ארצות הברית (שכן למרות חימום יחסים עם איראן, אין לסעודיה אשליות לגבי האיום הבסיסי ממנה), אלא גם יעדים נוספים, כגון סיוע לפיתוח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום - עניין בעייתי לא רק לאמריקה אלא בעיקר לישראל. הנושא הפלסטיני לא יהווה כנראה מכשול בלתי עביר מבחינת סעודיה על אף שהייתה בזמנו שושבינת “תוכנית השלום הערבית”, ולפעמים אפילו נדמה שזו יותר וושינגטון מריאד שרוצה לכרוך את התקדמות המהלכים הישראליים־סעודיים בסוגיה הפלסטינית. ביסודו של דבר, המטרה ברורה ורצויה לישראל, סעודיה ואמריקה - אף שטרם יושרו לחלוטין כל המהמורות בדרך.