באירועי חטיפה, מוכרת תופעה פסיכולוגית בשם "תסמונת שטוקהולם" בה הקורבן מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. לא ניתן להסביר אחרת את התהליך שעוברת תנועת הציונות הדתית בשנה האחרונה. רק לאחרונה החלו רבנים ואנשי ציבור אמיצים לבקר פומבית את המנהיגות הפוליטית והרוחנית שהשתלטה על המותג והמפלגה "ציונות דתית", ולאחרונה גם על האותיות ההיסטוריות של המפלגה 'טב'. היה נכון שבאותה הזדמנות יכריזו על "נוהל חניבעל". אבל רוב הסיכויים שהמנהיגות המפלגתית של הציונות הדתית כיום, אפילו לא הייתה יודעת במה מדובר.
הציונות הדתית (האמיתית) רואה את מקומה כנקודת כובד הנדסית, המאזנת בין שלושה כוחות שמניעים את החברה הישראלית: כח הקדושה, כוח הלאומיות, והכוח הליברלי. כוחות שמעצם טבעם נמצאים באופן מתמיד במתח אינהרנטי. "תמיד צריכים אנו לשאוף.. [ש]שלשת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר", כתב לפני כמאה שנים הרב קוק, האב הרוחני של הציונות הדתית. פגיעה באיזון בין הכוחות, תוך השתלטות של אחד מהם, כך סבר, תביא למיטוט החברה ול"מצב נורא", הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית יחד עם אהבתה, מתמוטטת והיא הולכת ונעדרת".
עשרות שנים לפני קום המדינה, בימים של מחלוקת נוקבת וכשהציונות הונהגה רובה ככולה על ידי זרמים אתאיסטיים, היה זה הרב קוק שהביט מעבר לתהום האידיאולוגית והדתית שהייתה מצויה אז בין הציונים לדתיים, ובחר להכיר באמת שבלב המהפכה הציונית ולשמוע את פעמי הגאולה. הוא ראה את הזרמים הנסתרים שבתוך התהליכים ההיסטוריים. הקריאה לתכלול הכוחות - של האמונה הדתית, יחד עם הלאומיות והערכים הליברליים - היו מבחינתו לא החלטה של פשרה, אלא חתירה לאמת גבוהה יותר, לפיה בכל עמדה ובכל ציבור יש ניצוצות של אמת אותה צריך להגביה ולחבר. לפי הסיפורים על הרב קוק שהיה הרב הראשי של היישוב בישראל עוד לפני קום המדינה, כשהלך ברחובות ירושלים, שפכו עליו דליי ביוב. גישתו שהביאה לפירוק הדיכוטומיה בין תפיסות העולם ואהבתו לחלוצים, הביאה לנידויו ממרבית הקהילות הדתיות, והרחקתו מהציבור. הוא נפטר בקול ענות חלושה, כשהוא מוקף בקומץ תלמידיו.
רק מי שליבו אטום, לא יבחין בזרמים העמוקים של אהבת העם והארץ שבבסיס המחאה: את פעמי ההיסטוריה של ימינו אנו – כמו לפני כמאה שנים, כך גם היום; ואת ההתעוררות של כוחות ליברליים בדומה לכוחות הלאומיים דאז. אלא כשכיום המנהיגות הציונות הדתית, מי שמתיימרת להמשיך את דרכו של הרב קוק, היא הראשונה בתור של שופכי דליי הביוב. במקום להיות זו שמובילה מהלך להסכמות רחבות ולחיבור לפעמי ההיסטוריה, ולשמש כזו שמצליחה להתבונן לניצוצות האמת שבלב המוני המוחים - מפלגת הציונות הדתית היא דווקא זאת שנמצאת בצד הלעומתי הקיצוני ביותר, תוך שראשיה מפגינים התנהגות בריונית ומתלהמת. הגם שלתפיסתי האישית נדרשים שינויים באיזונים בין הרשויות השונות (כולל הרשות המחוקקת), הרי שאופן ההתנהלות חסרת הבלמים ופסילת כל תהליך לדיאלוג של אמת, הביאה לשבר חסר תקדים בחברה הישראלית. ציבורים שלמים שחשים שציפור נפש נפגעת זוכים ליחס מקטין, מרחיק ופוסל מצד מפלגת הציונות הדתית – שאמורה הייתה דווקא לייצג את אהבת ישראל כערך עליון.
הוויתור דה-פקטו על עם ישראל על-ידי המנהיגות הפוליטית של הציונות הדתית, הוא המשכו של תהליך ארוך ומתמשך על הוויתור במעורבות והשפעה על עיצוב פניה של היהדות. מאבק שהוא לא פחות אקוטי מהמאבק על הדמוקרטיה. היהדות שהביאה לעולם את הצדק, השוויון ואהבת האדם, נצבעת עבור רבים, לאור הפוליטיזציה המואצת של הדת, בצבעים קודרים של שחיתות, הדרה וקיטוב. במשך שנים הציונות הדתית משכה את ידה מהשפעה על המדיניות בתחום הכשרות, הגיור והרבנות הראשית, תוך שהיא משאירה את המפלגות החרדיות כשחקנים יחידים במגרש, הפועלים מול שער ריק. מה שנדמה היה כריפיון פוליטי, הפך בשנה האחרונה לאידיאולוגיה של ממש של מפלגת הציונות הדתית. החוקים אותם מקדמת הממשלה, ביניהם: הארכת כהונת הרבנים הראשיים; הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים על חשבון בתי המשפט של המדינה; מינוי של מאות רבות של רבנים, ובכלל זה בערים חילוניות בכח כמעט בלתי מוגבל של שר הדתות; הפניית תקציבי עתק של 4 מיליארד שקלים לחינוך חרדי; ועוד - מוכיחים דה-פקטו שמפלגת הציונות הדתית פנתה לנתיב אחר, והולכת כילד נגרר אחר תפיסת העולם החרדית.
חוק יסוד: לימוד תורה, אותו מקדמת הממשלה, מהווה גם הוא נסיגה דרמטית מעמדתה ההיסטורית של הציונות הדתית – שהייתה עצם המחלוקת שנים ארוכות עם העולם החרדי. לפי הרב קוק – דווקא לומדי התורה, הם הם הראשונים שגם צריכים להתייצב למלחמה: "מלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' - הוא שייך לה יותר משאר כל העם". הרב צבי יהודה, ראה בשירות צבאי מצווה מדאורייתא. חיוב לעמוד "על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל". עצם התמיכה בדרישה לפטור חוקי וגורף מגיוס, בלי להעמיד אלטרנטיבה לשירות משמעותי לטובת העם והמדינה, מהווים פגיעה מהותית בלכידות העם תוך חשש אמיתי לשלום צבא העם ולחוסן הלאומי. ערכים של אהבת הארץ, הוחלפו בערכים של גזענות ושנאת ערבים. בכך מפקירה הציונות הדתית אולי את הדגל האחרון שנותר מהתפיסה הציונית דתית ההיסטורית – ארץ ישראל.
מפלגת הציונות הדתית מנוכרת לאותם ערכים שהיו אבני היסוד לתפיסת עולמה של התנועה. האמת צריכה להיאמר, לא מדובר עוד במפלגה ציונית דתית, אלא במפלגה חרדית לאומית (או שמא לאומנית), שערכיה זרים ונוגדים לערכי הציונות הדתית. חטיפה של המותג ציונות דתית על מלא. נדמה שאנו, אותם אלה שגדלו על ערכי הציונות הדתית של הרב קוק, משמשמים כיום כאותו חמור של אותם אלה שרואים עצמם כמשיח.
חגי שטדלר הוא ממובילי "דתיים ציונים דמוקרטים", שותף בקרן השקעות ויו"ר של מספר חברות טכנולוגיה