"קהילה נוצרית משיחית החלה לאחרונה לפלוש לבית כנסת בצפון אמריקה. הם מפריעים למתפללים היהודים, מגיעים ללא אישור ומשבשים את חיי הקהילה. לטענתם, מיקום בית הכנסת נמצא על אדמה מקודשת, ותפילה במקום תזרז את חזרתו של ישוע ותביא גאולה לעולם".

מה הייתה תגובת ישראל לאירוע כזה? ושל העם היהודי? כמה מהר היו נשמעים קולות הקוראים למנוע את הפשע ולהרחיק את הנוצרים מבית הכנסת?

בחודשים האחרונים, חסידי הרב ברלנד עושים בדיוק את זה. הסיבה כמובן שונה. מזה כשלושה חודשים הם פוגעים בקהילה הנוצרית בחיפה, ובייחוד בנזירים שמתגוררים בסטלה מאריס. הם מתפללים בקול רם בכנסייה שבמנזר, מפריעים את שגרת חיי הנזירים, ואף מתכננים להשתלט על השטח בראש השנה.

לפי המסורת הנוצרית, המערה שנמצאת בתוך הכנסייה היא מערת אליהו, ומה שנמצא בתוכה הוא מזבח. לפי חלק מהמסורות היהודיות, אלישע הנביא קבור בראש הר הכרמל, מעל מערת אליהו. לאחרונה בחרו חסידי ברלנד לחבר בין מסורת זו ובין הקבר הנמצא במתחם הכנסייה. אבל הסיפור הוא לא רק על מה, אלא בעיקר, על האיך.

זכיתי במהלך חיי להיפגש, ללמוד ואף להתפלל לצד ויחד עם אנשי דת מכל הדתות. השיח עמם, גם אם לעתים מורכב ומאתגר, הוא תמיד משמעותי. תפילה, בין שמשותפת ובין שזה לצד זה, היא חוויה רוחנית משמעותית במיוחד וגם חוויה לימודית, אמונית ורעיונית.

אבל חסידיו של ברלנד לא באו לכנסייה כדי להכיר, לפגוש או לשמוע. הם אפילו לא באו להשמיע או לבקש את האפשרות להיות ולו קצת שותפים במקום שייתכן שהוא אכן מקודש גם עבורם. הם באו להיות, בלי לשאול, לבדוק או לחשוב על האפשרות שאולי הם פוגעים במישהו אחר. בכל מקום שהם חפצים להתפלל בו הם רשאים לעשות כן, ואין מי שיוכל להגיד להם לא. בימים האחרונים אף נאמר כי רב המשטרה מנסה להגיע איתם לפשרה. לא המשטרה מנהלת את האירוע, אלא רב המשטרה. אולי מזל שהם מכירים בהכשרתו הרבנית, ואיתו הם מוכנים לדבר. עם הנזירים הם ודאי לא דיברו ולא הקשיבו לבקשותיהם.

הזכרתי קודם את אליהו ואת המערה שלו. יש מערה נוספת, המקודשת ליהדות, לנצרות, לאסלאם ולדרוזים במרחק כמה עשרות מטרים משם. עד לאחרונה זו הייתה מערה פשוטה, שכל אחד ואחת, ללא הבדל דת, גזע ולאום יכלו להיכנס אליה. לאחרונה היא שופצה והפכה למתחם בית כנסת אורתודוקסי. מפואר, אך גם מדיר את כל מי שאינו יהודי אורתודוקסי או שלא חש בנוח להיכנס למקום בגלל מראהו החיצוני.

השאלה היא לא רק מה קדוש או מקודש ולמי, אלא איך לא להתעלם ממי שנמצא במקום, לנהל שיחה ולהסביר עמדות. כל ההבדל בין מריבה, השתלטות וכוח מוגזם, הוא היכולת להכיר בזה שיש בצד השני עוד אנשים. נשמע מוכר? 

הכותבת היא אשת חינוך ואקטיביסטית, חברת הוועד המנהל בעמותת “קול רבני לזכויות אדם"