בקצה המאבק מחכים הילדים, ואנחנו זנחנו אותם. חמישה שרי חינוך בחמש שנים, זה לא רציני. אם תהיה שביתה, אם יהיו מורים, למי באמת אכפת? פתיחת שנת לימודים אמורה להיות חג מרגש, איפה ההתרגשות? מה אומרת האדישות? שהרמנו ידיים? שהילדים שלנו לא באמת חשובים לנו? שאם הם רוצים עתיד, הם צריכים לדאוג לו בעצמם?

"מחסור של מאות גננות": כיצד תיראה פתיחת השנה בגני הילדים?
מחאה חריגה מול קיש: עשרות מורים נטשו את האולם בזמן נאומו

בקורונה אמרנו להם להסתגר, כי עכשיו שומרים על סבא וסבתא. הקפאנו את העתיד שלהם עד שתחלוף המגיפה. הבטחנו להם, אבל כשפתחנו את הקניונים לפני חטיבות הביניים, הם נדהמו לגלות שהשופינג חשוב לנו יותר. בזמן שחזרנו לעבודה גמישה והיברידית, אותם החזרנו לבית ספר של פעם. הם פתחו פער שעדיין לא מצליחים להתגבר עליו.

עכשיו הרחובות גועשים. שיעור המדעים של הקורונה התחלף בשיעור אזרחות. גם שם הילדים מגלים שהם נפלו על הדור הלא נכון. של המבוגרים. בין דמוקרטיה לדיקטטורה, שוב החינוך נמצא בהמתנה, והשעון מתקתק, והימים חולפים והפערים מחריפים, ורק השביתה לעולם נשארת. מה הסבירות שיצליחו להתגבר על זה?

זה תלוי רק בנו. מצד אחד, ישראל משקיעה בחינוך יותר מרוב מדינות העולם. במבחן ההשקעה החינוך מאוד חשוב לנו. הילדים שלנו הולכים לגן, לבית הספר ולאוניברסיטה יותר מב־OECD. אנחנו שולחים אותם לחוגים ולשיעורים פרטיים, עושים עבורם הכל, רק שיצליחו להגשים את הכישרון שטמון בהם.

יש לנו חינוך טוב לילדים עם צרכים מיוחדים ולילדים מחוננים, לא בכדי תלמידים ישראלים זוכים מדי שנה באולימפיאדות בינלאומיות למדעים. מספר הבוגרים של חמש יחידות במתמטיקה, שהידרדר במהירות, הוכפל במאמץ משותף. מחצית מבוגרי חמש היחידות הם תלמידות ותלמידים מהפריפריה. כל אלה הוכחות שכשאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לקדם את החינוך.

אבל מצד שני, הפערים בהישגי החינוך גדולים מנשוא. יש לנו יותר ילדים ואינסוף מקצועות לימוד, ככה אין לנו סיכוי שיהיו להם מספיק מורים מעולים. משהו במודל הבסיסי מחייב הסתכלות מחודשת. במדינות אחרות בחרו ב"ללמד פחות, ללמוד יותר". הם בחרו באיכות על פני כמות, כלומר מעט מורים מעולים שילמדו פחות מקצועות לימוד ויגיעו ליותר העמקה והבנה.

עכשיו יצא מהבקבוק שד הפיצול המגזרי בחינוך. בתחילת ימי המדינה אפשרנו לכל מגזר לקיים את בתי הספר שלו: חילוני, דתי, חרדי וערבי. עד היום יש שרואים בכך ביטוי מרגש לעקרון החופש לחינוך. אלא שהמצב הזה מותיר אותנו די ריקים מערכים משותפים - ולראיה השיח העקר בין המחנות הניצים בכיכרות.

הגיע הזמן להחליט אם החינוך באמת חשוב. יגידו היריבים שחינוך הוא לא ציווי אלוהי ולא זכות יסוד. נדרשנו בעשרת הדברות לכבד את הורינו, אבל לא לחנך את ילדינו. בחוקי היסוד הקפדנו להגדיר את המעמד של המוסדות ואת הזכויות, אך החינוך אינו ביניהם. אנחנו נאבקים על מה שחשוב לנו, לא על החינוך.

זו טעות, כי בקצה המאבק מחכים הילדים, ואנחנו חייבים להם את זה. יאנוש קורצ'אק, המחנך הדגול, אמר שלתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך. הוא צודק, זה תפקידנו וחייבים לצאת מהאדישות. הילדים הם באחריותנו וזו חובתנו המוסרית להעניק להם חינוך מעולה.

הכותב הוא איש חינוך, לשעבר חבר ועד החינוך הלאומי ומכהן כמנכ"ל קרן טראמפ לחינוך