בנקודת התצפית הגבוהה של טמרה, כשרוח אוגוסט נשבה, והנוף שבה אותי ביופיו היה ניתן לחשוב על המקום שבו אנו עומדים כרצועת נוף פסטורלית בלבד. מולי עמד ד”ר סוהיל דיאב, ראש עיריית טמרה. דיאב, מומחה לרפואה פנימית ורפואה דחופה, עבד במשך שנים בבית החולים רמב”ם עד שנבחר לראשות עיריית טמרה בשנת 2013.
האלימות בחברה הערבית נמשכת: בת 52 נפצעה קשה מירי בפוריידיס
הוא הצביע בחיוך גדול ורחב על המרחב מאחוריו והתעקש לספר גם על הטוב, על היוזמות העירוניות והאזרחיות שכל מטרתן היא למנוע מהנער לשלוח ידו אל הנשק ולהציע לו אלטרנטיבה אחרת. אלא שהיום המטלטל שהחל במתנ”ס העירוני ובתצפית, הסתיים בירי. כך לימד אותי הביקור בטמרה, אף רצועת נוף ואף אדם לא חסין מפני האלימות הגואה. שכן, שעות בודדות לאחר שנפרדו דרכנו, נפתח ירי אל עבר ביתו של ראש העירייה ולפתע גם אותו החיוך נצבע בצבע אחר.
נסעתי לטמרה כדי לפגוש בעיניים שניצבות מאחורי הכותרת “האלימות בחברה הערבית”. ואכן, די בלפגוש בעיני תושבי העיר, להביט בפחד שניבט מהן, על מנת להבין כי הכותרת שממסגרת את הבעיה כשייכת לחברה אחרת ונפרדת ולא כבעיה כלל ישראלית, מסוכנת ופוגעת באופן חמור בקורבנותיה, וגם באזרחיה היהודים של המדינה, שכרגע לכאורה מביטים בכל מבחוץ.
מי שחושב שהאלימות בחברה הערבית היא לא הבעיה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, לא מבין את גודל השעה, ומי שסבור שלא מדובר באינטרס ישראלי לא מבין את הצרכים הלאומיים של המדינה. ובעיקר, מי שמתעלם מהכאב שנשמע מתוך הרשויות המקומיות הערביות מפנה את גבו גם לשכן שלו, למשפחה שלו ולו עצמו. פקחו עיניים, זאת לא החצר האחורית שלנו, זה אותו הבית שמתפורר. כדור שנורה בטמרה מוצא את דרכו לתל אביב.
“15 שנים אני ראש עיר, החברה הערבית סובלת מאפליה ומהפקרה לא מהשנה - אבל זאת הממשלה הגרועה ביותר שהייתה כאן”, זעק ראש עיריית טירה מאמון עבד אל־חי, בהפגנה בקפלן לאחר שמנכ”ל העירייה שלו, עבד אלרחמן קשוע, נרצח ימים ספורים לפני כן. “במקום לחזק את המשטרה – מחלישים. במקום לחזק בתי ספר ומתנ”סים – מחלישים. במקום לחזק תעסוקה – מחלישים. זאת לא טעות – זאת מדיניות”, קרא עבד אל־חי מעל לבמה והמילים הללו אומנם נאמרו בידי ראש עיריית טירה, אך הן הדהדו בכל פינת רחוב מדממת בטמרה. שאלתי איש חינוך בכיר בטמרה מה ניתן לעשות, והוא אמר בקול ברור: “להחליף ממשלה”.
ניתן ורצוי לשאול גם על אחריות הקהילה עצמה, על שיתוף פעולה עם כוחות המשטרה, על חינוך מבית ועל האופן שבו תושבי עיר צריכים לומר בקול ברור “לא עוד”. אך דמיינו אקדח מכוון לרקה.
אלו המנסים לחולל שינוי, אלו אשר מנסים להציע לצעירים ולצעירות של טמרה מסלול אחר מאשר פשיעה, באמצעות חינוך, תרבות, תעסוקה או תנועות נוער, יעידו על עצמם כטיפה בים, על רגע אחד של שקט בתוך חיים שלמים של כאוס. האחריות היא גם שלנו. אל תסיטו מבט, אל תפנו את העורף. מאחורי סטטיסטיקת הנרצחים ישנם עיניים שפעם צחקו, ישנו חיוך, ישנם חיים.
מדינת ישראל, אל תחכי ל"כדור תועה" כדי לפעול. הוא כבר יהפוך לצרור.