השבוע, באופן כמעט בלתי ייאמן, ניסה נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג להתערב שוב בקלחת המבעבעת ששמה הכנסת, והציע מתווה פשרה נוסף לרפורמה במערכת המשפט. וזאת חרף העובדה שהוא עשה זאת בעבר ומאמציו עלו בתוהו, ואפילו הואשם בנקיטת צד פוליטי, תארו לכם. אז הייתה הצעה חדשה על השולחן, היא הייתה סבירה בכל הנוגע לעקרונות שאימצו לעצמם שני צדי המתרס, ואין ספק שהיה מדובר בהסתברות ההגיונית ביותר לצעידה מהוססת יחד. אמנם בחושך, במדרון כורכר, בשקפקפים, ועם קיטבג על הגב, אבל צעידה. כפי שהספקתם להבין, זה לא קרה.
הרצוג מתייחס למתווה: "קורא למנהיגים לגלות אחריות, יש להגיע להסכמה רחבה"
בהחלטה של רגע, שנבלמה אחרי שנייה, הזמין ראש הממשלה בנימין נתניהו את יריבו הפוליטי שהיה פעם שותפו, הלוא הוא יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, לשיחת הסכמות. הוא אפילו נקב בתאריך: יום רביעי בבוקר. גנץ בתגובה טען שזה ספין, ובליכוד אף מיהרו להכחיש את הדיווחים המפויסים משהו. חזל"ש עצבני למציאות הטרופה שכבר הספקנו להתרגל אליה. אבל מה אם לא? מה אם כל הפאתוס, והאידאלים, וחוסר האמון ההדדי, והספקנות המובנת מאליה היו זזים הצידה? ומפנים את דרכם לרצון לחדול מן הייאוש ולחשש מהעתיד המדיני, החברתי, הכלכלי שלנו, שניתן לומר בביטחון שקיים בשני הצדדים? בואו נצלול רגע לנבכי האפשרות הזו, גלגל ההצלה שהיה מחלץ אותנו, ולו לזמן קצר, מהים הסוער.
דמיינו שנתניהו וגנץ היו באמת יושבים ומדברים. אנחנו לא חיים בסרטון תדמית, לכן ברור שהם לא היו מגיעים להסכמות באותו הרגע. ראש הממשלה היה מבין שיכול להיות שהוא היה מקבל החלטות אחרות אילולא שותפיו הקואליציוניים, גנץ היה מבין אותו הדבר באשר לאלו שנמצאים לצדו באופוזיציה. זה לא היה מושלם, אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה בהיעדר הרפורמה, ועדיין - אנחנו כאזרחים היינו מורווחים מעט יותר בהשוואה למצב הקיים.
זה אמנם אולי קצת נאיבי, אבל אני באמת תוהה למה זה כל כך קשה. נשים בצד את העובדה שיכול להיות שמגעים חסויים היו מצליחים למנוע את ההכחשות שבריר שנייה אחרי. כמו שלכל אדם יש תנאי שיגרום לו לשים את עקרונותיו במקום השני, כך אומרים, גם לממשלה ולקואליציה קיים מספר החודשים המתאים להקפאת החקיקה, ומספר השופטים שישמשו כרוב ועל פיהם יישק דבר. מנגד, גם בקרב האופוזיציה יש כאלה הרוצים בשינויים במערכת המשפט, ונחשו מה? גם בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה, שמבינים שתיקונים נדרשים, אם כי בצורה תלולה פחות. וגם שם היו קולות בולמים שהקפידו לשלול כל משא ומתן עם נתניהו באותה מהירות שעשו זאת בקואליציה.
לדאבוני, אי אפשר להתקדם כך. אף אחד לא ינצח במלחמה על הביחד שלנו, כי בסוף נישאר לבד. יום יבוא וגם לנשיא המדינה ייגמרו הפתרונות, והישועה ודאי לא תבוא מנציגי המחנות המנוגדים, המונעים מכל כך הרבה לחצים פוליטיים שרק מרחיקים אותם מהמטרה. ואני מזכירה את גנץ ונתניהו, ולא בכדי. חרף היחסים שעלו על שרטון, לשניהם היכולת לסובב חזרה את הספינה, ויש בהם עוד הערכה האחד לשני. גם אם לא במידה משביעת רצון.
אם נתניהו וגנץ לא ייעזרו בתעצומות נפש אדירות, ישתדלו בכל כוחם לשים על מיוט את רעשי הרקע שקשה מאוד לא לשמוע, ופשוט יישבו ויקשיבו, אני לא רואה את זה נגמר. לא בראש השנה הזה, ואפילו לא בראש השנה הבא. הנוסחה כבר שם, המתכון נרשם על דף שורות צהוב והדיו עוד טרם יבש. נותר שבוע עד חגי תשרי, שבדרך כלל מקפידים להזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים את השגרה. זה הזמן להחזיר לנו את השגרה הזאת, הנורמלית, ולהתאמץ בדיוק באותה עוצמה של הבאת מצביעים לקלפיות. זאת המלחמה האמיתית, ולשם שינוי תורנו לנצח.