בטור קודם טענתי כי זו מעולם לא היתה עמדת הליכוד שלבג״צ אין סמכות לדון בחוקי יסוד. הפניתי את תשומת הלב להצעת חוק יסוד: החקיקה שאושרה על ידי ממשלת שמיר בשלהי שנת 1991, והונחה על שולחן הכנסת ב-13.1.1992. שם נקבע במפורש כי לבית המשפט העליון הסמכות לדון בחוקתיות של חוקי יסוד גם בנוגע להליך חקיקתם – אשר נקבע שיהיה בדרישת רוב של 80 ח״כים לכל אחת משלוש הקריאות – וגם בנוגע להתאמתם לעקרונות היסוד של מדינת ישראל.
משום מה, החלטת הממשלה מ-1991 והצעת החוק מ-1992 עוברים כעת נסיון מחיקה מזורז. במפתיע, גם הייעוץ המשפטי לכנסת בתשובה שהגיש כעת בתיקי הסבירות, כתב שבהצעות חוק יסוד: החקיקה ״לא הוצע להסמיך את בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד אלא לכל היותר בשל פגם בהליך קבלתו״.
אולם זה לא נכון. סעיף 35(ה) להצעת חוק יסוד החקיקה מ-1992 קובע אחרת. דברי ההסבר של ההצעה אף אומרים זאת ממש ברחל בתך הקטנה: ״לפי הסעיף המוצע אפשר מעתה להשיג, בעילות ובסייגים המפורטים בו, על כל חוק של הכנסת, בין חוק 'רגיל' ובין 'חוק יסוד', אם לא נתקבל לפי הדרישות המפורטות בסעיף 5, או אם הוא סותר עקרון מעקרונות היסוד של מדינת ישראל״.
יתר על כן, עיון בהיסטוריה של הליכי חקיקת חוק יסוד: החקיקה מראה שזו תמיד היתה עמדת הליכוד שחוקי יסוד ראויים לקבל מעמד מיוחד רק אם הם עוברים הליך מיוחד. כך, ב-17.2.1976 אמר ח״כ יורם ארידור מהליכוד שהוא מציע כי חוקי יסוד יחוקקו ברוב של שני שלישים (80 ח״כים), וזאת משום שההצעה הראשונה שהונחה על שולחן הכנסת על ידי ממשלת המערך לא כללה דרישת רוב כזו. לדברי ח״כ ארידור רוב מיוחד ״זה דבר חיוני לכל המושג של שריון חוקי יסוד״. הוא מסביר שאם חוקי היסוד נחקקים ברוב של 61 זה ״שריון מגומי. כל ממשלה יש לה רוב של 61 קולות בכנסת וכל ממשלה, אם תרצה בכך, תוכל לשנות את חוקי היסוד כרצונה... חוקי היסוד יהיו כפי שהממשלה תרצה שיהיו״.
והוא מדגיש, תובנה שחשובה מאוד גם לימינו, כי מי שמתנגד לביקורת של בית המשפט ״לא להגדיל את סמכותה של הכנסת הוא בא, אלא להקטין אותה, מפני שהוא מונע את שיריונה של הכנסת מפני אותה התפשטות סמכויות שבכוח המציאות מוכתבת לה על ידי הממשלה״. גם ח״כ ליאון דציאן מהליכוד אומר, בישיבה מיום 25.10.1976, כי ״כל עוד אפשר לשנות חוקה או חוקי יסוד באותה צורה שבה משנים חוקים רגילים אין כל ערך לכך ששמם ייקרא 'חוק יסוד' או 'חוקה' ויהיה תכנם אשר יהיה״. ואכן, בהצעת חוק יסוד: החקיקה שקידמה ממשלת הליכוד הראשונה ב-1978, נקבע כי לחוק יסוד דרושים 80 ח״כים בכל אחת משלוש הקריאות.
אם נסתכל על עמדת הליכוד היום, לפיה אין סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על תיקון לחוק יסוד שנחקק תוך מחלוקת ציבורית עזה, בהתנגדות מוחלטת של כל חברי האופוזיציה, וברוב של 64 ח״כים בלבד, אז נראה כי היא אינה מתיישבת עם התפיסה המסורתית של הליכוד.
שינוי דרמטי זה מתחבר לעניין נוסף. כבוד לבית המשפט העליון ולחוק היה מאבני היסוד של תפיסת הליכוד, וכך גם התנגדות תקיפה לריכוז סמכויות בידי הממשלה. כפי שאמר ח״כ מנחם בגין בשנת 1956, בדיון בעניין הצעת חוק יסוד הכנסת: ״טעות היא לחשוב ששלטון עם, או בלעז – דמוקרטיה – מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע והמיעוט מקבל את דעתו גם אם הוא מוחה, אך הוא פונה אל העם, ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב והרוב למיעוט וחוזר חלילה.
זהו הצד הפורמלי בשלטון עם. אבל שלטון עם חייב להיות מתמיד; פירוש הדבר שאין הוא בלתי מוגבל, גם אם הוא נבחר, איננו יכול להיות שלטון בלתי מוגבל, והוא מודיע שלא יהיה בלתי מוגבל. הוא מרצונו החופשי מגביל את עצמו. ... אף אם יש רוב, והרוב נבחר, אלא שקיים ריכוז כל הסמכויות – התחיקתית, המבצעת והמשפטית – הרי זה כעצם ההגדרה של עריצות״.
הכותבת הינה ד״ר רונית לוין-שנור
את הנושא הביא לפרסום כתב "מעריב" אברהם בלוך