“בית המשפט העליון בישראל עוצמתי יותר אפילו מבית המשפט העליון באמריקה או בית המשפט לחוקה בגרמניה שמוסמכים רק לבחון את פסיקות בתי המשפט הנמוכים יותר - ואילו הבג”ץ בישראל יכול היה ביוזמתו להתערב ואף לפטר שרים ופקידים - סמכות שבכל מקום אחר הייתה נחשבת ליומרנות”. אלה אינם דבריו של שר המשפטים לוין או של יו”ר הכנסת אוחנה, אלא חלק ממאמר שנפרש על עמוד שלם בעיתון השווייצרי “נוייה צירכר צייטונג”, אחד העיתונים החשובים ביותר בשפה הגרמנית באירופה, שכותרתו היא “השגיאה המבנית של ישראל”.
"היינו תמימים": מוביל הפגנות הימין בעד הרפורמה מכה על חטא
הפגנות וביטחון? החגים מוכיחים - זה הכישלון הכי גדול של הממשלה | ניר קיפניס
המחבר הוא יוזף יופה, אחד מאנשי הרוח והעיתונות הידועים והמשפיעים בעולם המערבי. הוא המוציא לאור של השבועון הנקרא ביותר בגרמניה “די צייט” ובמשך כ־15 שנים היה עורך מאמר המערכת בעיתון הליברלי החשוב “זיד־דויטשה צייטונג” והוא גם מרצה מבוקש באוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד וג’ונס הופקינס בארצות הברית.
יופה הוא תומך עקבי בישראל, ומאמרו נפתח בהלל על “ילד הפלא” שהוא ישראל, אך הוא איננו חסיד ממשלתה הנוכחית ומותח ביקורת חריפה על רבים ממהלכיה, כולל חלקים ברפורמה המשפטית, ובמיוחד על אחדים מהשותפים בקואליציה - אך בניגוד לחלק מהתקשורת הישראלית, הוא מאוזן - כפי שנובע גם ממאמרו הנ”ל. מי שסמוך רק על שולחנה של התקשורת הישראלית יכול היה להתרשם כאילו כל בעלי הדעה בעיתונות החוץ מתנגדים בחריפות לרפורמה, ולא היא. אומנם עיתונים כמו "הניו יורק טיימס” ו"הוושינגטון פוסט” שהם בצד השמאלי של הקשת הפוליטית מותחים עליה ביקורת חריפה, אך עיתונים חשובים לא פחות, כמו "הוול סטריט ג’ורנל”, דווקא מדברים בשבחה או שמשתדלים להיות הגונים ומאוזנים.
המאמר בעיתון השווייצרי התפרסם, ולא במקרה, לקראת הדיון בבג”ץ על עילת הסבירות, שבמתכונתה הנוכחית מאפשרת לבית המשפט לפסול החלטות של הרשות המבצעת, כלומר הממשלה, וחקיקות של הכנסת - ואפילו של חוקי יסוד. עילת סבירות אומנם קיימת ברוב המדינות הדמוקרטיות אבל שם היא מוגבלת בקריטריונים שמחייבים את בית המשפט להעלות נימוקים מאוד מפורטים להחלטתו, החלטה שגם צריכה להישען על חוקת המדינה, שבישראל אומנם איננה, אך את מקומה תופסים, ולו חלקית, חוקי היסוד שלה. ואילו אצלנו, מאז המהפכה המשפטית של אהרן ברק, בית המשפט העליון לקח לעצמו סמכויות מרחיבות כמו אלה שתוארו במאמר של יוזף יופה - והפר בכך את עקרון הפרדת הסמכויות בין רשויות השלטון, ערך יסוד במשטר דמוקרטי.
בנוסף, מפאת הדרך שבה נבחרו שופטים עד כה, קיימת התחושה בחלק מהציבור שאחדים מהם מייצגים בעמדותיהם בעיקר צד אחד של המפה הפוליטית או רובד מסוים בציבור - וגם אם חשש זה מוגזם, כדאי לזכור את אמירתו של השופט העליון חיים כהן ז”ל, “שעל אף שיש שופטים שאומרים ששופט היודע את מלאכתו אינו ניתן להשפעה מן החוץ, הסכנה תמיד קיימת...”.
הפולמוס בישראל בעניין עילת הסבירות והרפורמה המשפטית בכלל כבר מזמן חורג מההיבט המשפטי והחוקתי הצרוף והפך לעוד חץ בבליסטרה הפוליטית של מתנגדי הממשלה ול”פייקים” בעניין זה אין גבול, ומבלי להתחשב בנזק שהם עלולים לגרום. כך התפרסמה ב”ידיעות אחרונות” כותרת שלפיה ביטול עילת הסבירות תפקיר, כביכול, את כל לוחמי צה”ל לתביעות בהאג - טענה חסרת בסיס עובדתי.
זווית מעניינת במיוחד במאמר בעיתון השווייצרי היא שלגבי סמכויות הבג”ץ בנימין נתניהו הוא ממשיכו של דוד בן־גוריון, מייסד המדינה. כותב יופה: “ראש הממשלה הראשון לא יכול היה לתאר לעצמו ששבעה שופטים (כעת 15) יאסרו על מה שרוב האומה רוצה, רוב הוא רוב ואפילו חוק רע עדיף משלטון המיעוט”. בן־גוריון אומנם סייג ומיתן אחר כך את גישתו בעניין זה, כפי שגם נתניהו מציע פשרות הולמות, אך בוודאי שלא סבר שהחלטות הכנסת או הממשלה נחותות א־פריורית מעמדות בית המשפט. אגב, כשם שיש היום הפגנות משמאל נגד הממשלה והעומד בראשה, נכתב על מה שהתרחש אז: “גויסו ‘אנשי רוח’ נגד האיש המסוכן והמושמץ ביותר במדינת ישראל ששמו בן־גוריון, כשפרופסורים ואנשי ‘מן היסוד’ (הפלג השמאלני במפא”י) עמדו פתאום על הסכנה החמורה הצפויה לדמוקרטיה בישראל מהרודן, שמשום מה נבחר כראש ממשלה וכשר ביטחון...”.
הזמנים השתנו וכן הדמויות - אך לא סיסמאות הכזב על דיקטטורה ודמוקרטיה שעל שלטיהם של "גיבורי קפלן”.