קולות השופר השנה קוראים למנהיגינו מימין ומשמאל, להקשיב לכל הקולות בעם, לגלות משמעת, אחריות וערבות הדדית. קולות השופר גם קוראים לכל אחד מעמנו לראות את עצמו מחויב כלפי זולתו וכחלק בלתי נפרד מקהילת “כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה”, לשותפות גורל אחת.
קולות השופר אינם אחידים וזהים. הם מייצגים את השׁוֹנוֹּת וההבדלים בקהילת הקולות - תקיעה, שברים, תרועה. אבל כולם מתחברים לרקמה אנושית אחת של קהילת קולות שופר המייצגת הרמוניה שיש בה אחדות, אחריות וערבות הדדית.
בתלמוד במסכת ראש השנה מתקיים דיון על אופיים של קולות השופר. האם התרועה והשברים מסמלים שני סוגים של בכי, כמאפיין של קולות גניחות ארוכות, או כמאפיין של קולות יללות מקוטעות וקצרות? הנה בא מנהיג בעל אחריות וסמכות בשם רבי אבהו שחי במאה השלישית לספירה, והתקין סוג של פשרה והסכמה, שיהיו כל ישראל תוקעים את שני סוגי הקולות הללו גם וגם - גניחות ארוכות וגם יללות מקוטעות קצרות. כפי שאנו נוהגים עד היום - תקיעה שברים תרועה ותקיעה.
אך עלינו לשאול, מדוע במקומות מסוימים תקעו בצורה אחת ובמקומות אחרים בצורה אחרת? מהי המשמעות העמוקה לדורות, לתקנתו של רבי אבהו? בעל ספר החינוך שחי במאה ה־13 מלמד אותנו שתקנת רבי אבהו איננה טכנית. עד זמנו של רבי אבהו כל קהילה החליטה על סגנון התרועה שלה לפי הבכי המקובל במקומה – ארוך, קצר או משולב. המסר לאחר תקנת רבי אבהו הוא חברתי. אנו מחברים את כל קהילות העולם היהודי לתחושה של אחדות, סולידריות וערבות הדדית. של רגישות של קהילה אחת לסבל של רעותה. כי כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.
הנה קולות השופר נושאים בגלי קולותיהם השונים מסר חד וברור בתפילת “וּנְתַנֶּה תֹּקֶף”: “ובשופר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע”. קולות השופר קוראים בימים אלו למנהיגינו על גבי הקשת הפוליטית: עליכם להיכנס ביחד, למרות הפערים והמחלוקות, למרחב אחד של שיג ושיח משותף. הקשיבו אחד לשני, אבל עשו זאת בקול דממה דקה, באמפתיה וברגישות. לא בהתלהמות, לא בצעקות ולא באלימות מילולית.
בתקופה זאת אנו קוראים בתנ”ך בשבתות את הפרשות הקרויות ניצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה. הנה המסר למנהיגינו: אם תהיו ניצבים ונוקשים ללא ניסיון מעט להתכופף, לדעת גם להתפשר, אז התוצאה תהא חמורה - וילך. אבל אם תדעו להקשיב - האזינו - גם לדעות אחרות ותדעו לגלות אחריות לגודל השעה ותקבלו עליכם מכל צד, גם מידה של התכופפות ופשרה, אז התוצאה תהא ברכה - וזאת הברכה.
השנה במיוחד, על קולות ההשכמה וההתעוררות של השופר להתמזג עם קולות תשר”ת בתשפ”ד - קולותינו אנו, שיישאו קול תחינה ותפילה: “אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב”.
כך נשיר את הפיוט לאחר תקיעת שופר, המציב למנהיגינו ולנו תמונת מראה כיצד לנהל את השיג והשיח בקרבנו - “אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ אֵל רָם וְנִשָּׂא, מֵבִין וּמַאֲזִין מַבִּיט וּמַקְשִׁיב לְקוֹל תְּקִיעָתֵנוּ, וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן סֵדֶר מַלְכֻיּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנוֹתֵינוּ ושׁוֹפְרוֹתֵינוּ”.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון