ברברה ו. טוכמן פותחת את ספרה האייקוני "מצעד האיוולת" בתופעת הממשלות הנוקטות מדיניות הנוגדת את האינטרסים שלהן עצמן. בספרה כתבה כי "נראה שכושר הביצוע של האנושות בתחום הממשל גרוע מכושר הביצוע שלה כמעט בכל תחום אחר".

כדי שאיוולת תהיה מוגדרת איוולת, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה. שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית שאותה אפשר היה לנקוט. ולבסוף, שזו מדיניות של קבוצה ולא של שליט יחיד ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד. ניתן לומר חד־משמעית שאוסלו עומד בכל התנאים הללו. ספרה של טוכמן נפתח בסיפור רחבעם שהביא ברוב איוולתו להתפרקות עם ישראל ליהודה וישראל. אילו הייתה בחיים לא מן הנמנע שהייתה מסיימת את ספרה עם עם ישראל ואחת האיוולות הגדולות בהיסטוריה שלנו, הסכם אוסלו.

נתחיל מהסוף. האיוולת של אוסלו אינה בחזון המקורי שלו שהיה דומה במידה רבה לחזון בגין כפי שגובש בהסכם השלום עם מצרים, קרי יצירת אוטונומיה פלסטינית (פחות ממדינה כפי שציין לא פעם רבין). בישראל הייתה הסכמה רחבה לגבי הצורך למצוא פתרון שיאפשר לפלסטינים לנהל אזרחית את עצמם.

ההחלטה הגרועה והדרמטית הראשונה הייתה ההחלטה לנהל משא ומתן על כך עם ארגון טרור רצחני שנחוש להשמיד את מדינת ישראל, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שהוקם ב־1964 (כן, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים) במטרה לשחרר את פלסטין של אז, קרי כל ארץ ישראל. בוודאי היו אלטרנטיבות אחרות ובראשן ההנהגה המקומית בערים ביהודה ושומרון.

יאסר ערפאת טרום הסכם אוסלו ואחרי מלחמת המפרץ הראשונה היה גורם מאוס ומנודה. החלטתו לתמוך ברודן העיראקי כנגד קואליציה אמריקאית־ערבית פגעה בו, במעמדו ובארגונו קשות. ישראל דאגה להחזיר את רב המרצחים הזה מאי המתים למרכז הבמה העולמית ולהכניסו לארצנו חמוש מכף רגל ועד ראש.

על מנת לנהל בצורה מושכלת את הסיכונים הוחלט כי הצעד הראשון יהיה "עזה ויריחו תחילה". ב־94 נסוג צה"ל מכל הערים והמחנות ברצועת עזה והתכנס למרחב היישובים בגוש קטיף, נצרים והתוחמת הצפונית. לא עבר יום מנסיגה זו ומיד הפלסטינים בהנהגת ערפאת החלו לבנות תעשיית נשק בדגש על ייצור רקטות מאפס, מרגמות, טילים נגד טנקים ומנהרות תופת. תוך שבע שנים עברה עזה מתקופת האבן תרתי משמע לירי רקטות על שדרות. בהקשר זה ניתן לומר באופן ברור ולא משתמע לשני פנים שהתוצאות הרות האסון של אוסלו ניכרו היטב מיד בהתחלה.

היה מצופה שנוכח הכישלון המהדהד בעזה ממשלת ישראל תעצור ותחשב מסלול מחדש, אך במקום זאת הוחלט להרחיב את הכישלון גם ליהודה ושומרון ולסגת גם מהערים ביהודה ושומרון. באופן ממש לא מפתיע גם שם מיד החלה להתבסס תעשיית טרור ענפה ואינספור מעבדות נפץ שהביאו לגל טרור שלא נראה כמותו במדינת ישראל, גם לא לפני הקמתה. גל הטרור היה כה קשה שנדרשנו לצאת למבצע חומת מגן ולכבוש מחדש את כל הערים ביהודה ושומרון.

אם לא די בשני הכישלונות הקולוסליים הללו, רק החל להתפזר האבק מהניצחון המזהיר והעקוב מדם של "חומת מגן" והנה ממשלת ישראל, הפעם בהובלת אריאל שרון, עושה מעשה בלתי נתפס ונסוגה תחת מציאות של לחימה קשה בעזה ומקימה עלינו מפלצת טרור שזרועותיה פרושות בלבנון, סוריה, יהודה ושומרון ואף בקרב ערביי ישראל.

כמה אוסלו היה גרוע? מאז חתימת ההסכם ועד היום היו פי 9.5 יותר הרוגים ונפגעים מפעולות איבה מאשר מקום המדינה ועד אוסלו, וזה אחרי שמנרמלים בממוצע שנתי. אך אוסלו הוא לא רק סיפור של כמות נפגעים והיקפי טרור. במו ידינו יצרנו מכונת הסתה משומנת המקיימת מאמץ של דה־לגיטימציה דרך תנועת ה־BDS, בית המשפט בהאג ועוד. מאז הקמת הרשות הפלסטינית עוברים ערביי ישראל תהליך פלסטיניזציה מואץ.

בנוסף, הרשות ממשיכה לתדלק את הטרור באמצעות מימון מחבלים ומתן תמריצים, שעליו מדינת ישראל משלמת את המחיר הכבד, כאשר נפגעי הטרור בישראל, אלו שאבד להם היקר מכל, אינם זוכים למעט מן הצדק. לכן הגיעה העת לעשות צדק עם משפחות הנפגעים ולקדם את הצעת החוק לפיצוי קורבנות ונפגעי הטרור.

הכותב הוא יו"ר תנועת הביטחוניסטים