ההחלטה לשדר בשידור חי את הדיונים שהתקיימו השבוע בבג"ץ, היתה אחת ההחלטות המבריקות. ולא רק בגלל חשיבות הנושא הבוער לביטול עילת הסבירות, אלא בשל העובדה שאחרי שהורעלנו לאורך תקופה על ידי גורמים בקואליציה בהסתה ארוכה ושיטתית נגד בג"ץ ושופטיו, הדיונים המדוברים, החזירו עטרה ליושנה ואת האמון במערכת המשפט.
בצל הדרמה המשפטית: כיצד הצעתו של אוחנה עלולה להשפיע על בג"ץ?
גורמים בקואליציה במתקפה על בג"ץ: "מפגינים שימוש לא אחראי בכוח המשפטי"
אחרי שאותם גורמים בקואליציה עלבו במערכת המשפט והסיתו נגדה השכם והערב, סוף סוף השיב בית הדין הגבוה לצדק, מלחמה שערה, ועשה זאת באלגנטיות ויושרה אצילית, שהחזירו למי שעוד פקפק, את האמון במערכת המשפט. זה קרה בדיונים שהתקיימו השבוע בנושא העתירה נגד ביטול עילת הסבירות, דיונים שיירשמו על דפי ההיסטוריה כמאתגרים ומרתקים יותר מאי פעם. קשה לי להאמין שאפילו תומכי ליכוד שצפו בהם, לא התרשמו מהדרך שבה הם נוהלו, ולא רוו כמה רגעים של נחת ותענוג אינטלקטואלים, ועל הדרך, גם למדו איך מנהלים דיון ושיח מכבדים.
ומי שניצחה על המלאכה הייתה הנשיאה אסתר חיות שניהלה את האירוע בצורה עניינית ואובייקטיבית, והפגינה בקיאות וניסיון רב שנים בענייני חוק ומשפט, כשהיא נותנת את הכבוד הראוי הן לעותרים והן למשיבים לעתירות, ולא ירדה לרמתם של כמה מחברי הליכוד שניסו לאחרונה לבזות את מעמדה, להעליבה ולהאשימה בהאשמות שקריות ולא מבוססות, בלי טיפת כבוד והערכה לאישה ולמעמדה.
כפי שעשתה ח"כ טלי גוטליב, כאשר באחד מהתקפותיה הרבות, אליהן כבר הורגלנו, ולא רק על מערכת המשפט ועל הצבא, אלא כמעט על כל דבר שזז, האשימה את אסתר חיות, באחריות לפיגוע בירושלים שבו נהרגו שני אחים. אמירה לכל הדעות מזעזעת שלא הוסיפה לה כבוד ולא למפלגה שהיא מייצגת, והכתה בתדהמה לא רק את השמאל, אלא כל בר דעת, גם מהימין המתון והשפוי.
אני, האזרחית הקטנה, לא מבינה בזכויותיהם של שופטים בכלל ונשיאת בית משפט בפרט, והאם הם יכולים לתבוע תביעות דיבה כנגד אזרחים או חברי כנסת שפגעו בשמם הטוב, כי ייתכן ויש פה ניגוד עניינים. אבל בכל מקרה אחר, שאזרח מן השורה היה נפגע קשות מהסתה פרועה שכזו, תביעת דיבה היתה נחוצה ונדרשת, ורוב הסיכויים שאותו אזרח אף היה זוכה.
גוטליב, ניסתה שוב את מזלה על מנת לעשות שרירים ולהעכיר את האווירה המכובדת ששררה בבית המשפט, התפרצה וצעקה, בסגנונה המוכר שכבר מתחיל לאבד מג'וסיותו הדלוחה, כי כמה אפשר לשמוע שוב ושוב אמירות שנשמעות כמו מישהי שמשחררת את הניצרה ויורה לכל עבר ובלבד לפגוע במטרה כלשהי. הפעם, הנשיאה חיות, לא נשארה חייבת והשתיקה אותה בסגנונה הנעים והתרבותי: "הגברת גוטליב, שהיא עורכת דין, ודאי יודעת שלא מתפרצים בצעקות בבית המשפט". אני משערת, שביקום מקביל, אנשי הביטחון היו מלווים אותה ברוב כבוד מחוץ לאולם, או לפחות הייתה נקנסת בגין ביזוי בית המשפט.
באותה אינטונציה נעימה ותרבותית, חיות אף העמידה במקומו את עורך דין בומבך שמייצג את לוין ונתניהו, כאשר נשאל שאלה ולא ענה עליה תשובה מניחה את הדעת, והיא אמרה לו בשנינות האופיינית לה: אז בוא נסכם את החלק הזה בדיון, שאתה לא יודע איך לענות לשאלה. זוהי בהחלט מכה מתחת לחגורה, מבלי לפגוע ישירות בכבודו של העורך דין בצורה בוטה וגסת רוח, סגנון שהשתלט על השיח בשנה האחרונה, מצד כמה מחברי הקואליציה שמכפישים לא רק את מערכת המשפט, אלא את הצבא והמפקדים וראשי השב"כ, ומי לא, רק לא את עצמם.
הנשיאה חיות גם לא הראתה סימני בהלה מפני האמירה המקוממת והלא ראויה של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחה דן רוטמן, שפנה לשופטים והתריס נגדם שהם פוליטיים, ואליטה אוליגרכית ששומרת על עצמה וכבודה, והיא הגיבה: "חבל לי שאתה מדבר במונחים של כבוד", בעוד שופט אחר העיר לו: "זה לא קצת מעליב מה שאדוני עושה עכשיו"? במילים אחרות: במקום להעליב, לא כדאי שתענה לעניין? גם תגובתו של השופט עמית לא איחרה לבוא:"הייתי שמח שאדוני יסיים". במילים אחרות: מוטב שתסתום.
לי, באופן אישי, היו שתי מילים שצלצלו חזק באוזניי מבין השורות. שתי מילים שבדרך כלל נאמרות בין שניים שרבים, וכאשר לאחד מהם אין מענה לשון ראוי ששווה התייחסות, הוא אומר: מי אתה בכלל שתגיד לי? בדרך כלל, אלה מילים שעולה מהם ריח מאיים ובריוני. כך גם במקרה שלפנינו. מאחורי הדברים שרוטמן ובומבך אמרו, דמיינתי ששמעתי את אותן שתי מילים: מי אתם? מי אתם שופטי בית המשפט העליון שתקבעו לנו? מי את הנשיאה חיות שתקבעי לנו, מי היו חברי מועצת העם שבזמנו חתמו על מגילת העצמאות שיקבעו לנו? וכד'.
אז יש לי חדשות בשבילכם מר רוטמן ומר בומבך וכל חברי הקואליציה שמבזים את הגוף היחיד ששומר עלינו האזרחים הפשוטים מפני שגעונות פוליטיים של קיצוניים , אחרי ששמעתי חלק גדול מחילופי הדברים, ביניכם ובין חבר השופטים המכובד והמשכיל שהעניק לשיח הלך רוח מכובד, ובד בבד לא חסך בשאלות קשות והערות מעניינות שהאירו את עינינו, אני מעדיפה שהם ורק הם יקבעו לי, ולא אתם.