שנה חדשה, לצד מבצעים ברשתות השיווק שעושים את ההפך מלחסוך לנו כסף, מביאה עמה חשק עז לחשבון נפש. להחלטות מרעננות. לאימוץ מנהגים כמו לשתות מים חמים עם לימון בכל בוקר ולשכוח מזה אחרי חודש. לשיח עצמי שפתאום מקבל דרור, בו אנחנו מבטיחים להיות טובים יותר לעצמנו ולאלו שבחרנו שיקיפו אותנו ביתר השנה. וחוזר חלילה. מברכת.
נתניהו במסר ישיר לאופוזיציה: "אפשר להגיע להסכמות"
אך את השבת האחרונה של תשפ"ג, או הראשונה של תשפ"ד, תלוי איך מסתכלים על זה, אני חושבת שנצטרך להקדיש לחשבון נפש קטן וסמלי כעם. להבין אחת ולתמיד איך השכלנו לרכז את כל משברי הזהות מקום המדינה בחודשים ספורים, בעודנו מתחזקים שגרה ברוח 'הכל או כלום', אחת או אפס, שחור משחור או לבן מסנוור. בלי שום זכר למילה ששמה אמצע. וגם לכאן, כמו לכל מרחב בו עסקנו השנה, נכנסה הפוליטיקה.
קשה לזכור את הימים לפני הבחירות של נובמבר הקודם. נדמה היה שעד לרגע הזה בדיוק, הייתה הזירה המדינית והפוליטית על מי מנוחות. בפועל, ההפך הוא הנכון. לפני היציאה לבחירות היה ברור שחלום ממשלת האחדות, שלחלוטין היה יכול להצליח לולא מספר חברות כנסת שבחרו אחרת, לא ישוב למשך זמן רב. תיקי נתניהו עוד היו בראש סדר העדיפויות הציבורי, שני המחנות עדיין התעסקו בכן ביבי לא ביבי, אבל הכל היה בעוצמה לגמרי אחרת. כזו שיכולנו להכיל אותה.
גם בבחירות לא נראתה בהלה גדולה מדי בקרב שני חלקי העם (לראיה: עכשיו הפכנו למשהו כמו 15 חלקים). אפילו התוצאות, שהפתיעו ללא ספק עם עלייה מטאורית של עוצמה יהודית לעומת מחיקה מוחלטת של מרצ ודשדוש חסר תקדים של העבודה, עוד הצליחו להיבלע גם בקרב מתנגדיו המושבעים של ראש הממשלה נתניהו.
ואז הגיעה הרפורמה. מילה שכמעט לא העלנו על דל שפתינו, בדיוק כמו תקופת הקורונה שהביאה עמה את המילים אקספוננציאלי, מטוש ומקדם הדבקה. שר המשפטים הנכנס דאז יריב לוין הציג את תוכניתו לשינוי מערכת המשפט, שבניגוד למה שמקפידים לומר לא הייתה ולו לרגע במצע הבחירות של הליכוד לפני היציאה לקלפיות. מטיבי הלכת ודאי ניחשו שהשקפותיו האידאולוגיות של לוין בשלושים השנים האחרונות יתורגמו מתישהו לחזון מסודר.
טוריי הקודמים מסגירים את גילי הלא מאוד מבוגר, ועדיין - נדמה שגם אלו שעוד הצביעו לבגין לא ניחשו כמה יעלה גובה הלהבות מאותו רגע ואילך. רובנו חווינו את זה גם בתוכנו, אפילו שניסינו לא להאביס את עצמנו בחדשות. התלבטות למי להאמין, הפגנות בעד ונגד, דוד שאומר ככה, בוס שאומר אחרת, חשש להיצבע בצבע אחד כשבעצם תמיד היית ערבוב של כמה גוונים. זה היה משחק מוחות מעייף. פתאום נדרשנו להציג חזית אחידה שלנו עם עצמנו, להבהיר בדיוק מה אנחנו חושבים על התמורות המשפטיות, ולהיזהר כמו מלבה לא לפתוח ויכוח פוליטי שיהרוס לנו קשרים לצמיתות.
לרפורמה שעשתה בנו שמות מבחינה חברתית, הצטרף השנה הג'וקר שלאף אחד לא היה אומץ לגעת בו – השירות הצבאי. הלחם והחמאה של מדינת ישראל, האתוס הזה שהתחנכנו עליו, בידיעה שברור שיהיה צבא כשנהיה גדולים, הסיבה בגנה כולנו חייבים להמשיך להילחם על האדמה למודת הקרבות שלנו. החשש מדיקטטורה הוביל אנשים לסרב למילואים, גם אם זה אחרי שלושים שנות תרומה למדינה. אנשי הקבע בדימוס הללו הפכו למוקצים מחמת מיאוס על ידי חלק מהעם, מבלי לנסות להבין מה גורם להם לנקוט בצעד כה קיצוני. לסאה הגדושה והחריפה הצטרפו ראשי המפלגות החרדיות, המסרבים בכל תוקף שמצביעיהם יהפכו לחלק מהחברה הישראלית.
אני חושבת ששכחנו להרים את האמברקס. הצבנו סימן שאלה ליד כל מה שמחבר בינינו, הקפדנו לשפוט אדם רק לפי משפט שאמר על הממשלה וגלגוליה, העזנו לדבר על האפשרות לחלק את המדינה שלנו לשניים על בסיס השקפת עולם. נראה לי שמספיק. לא שווה לנו להמשיך לריב, להתווכח ולהתפלפל בארוחות שישי כי זה פשוט לא יוביל אותנו לשום מקום. נכון, להפגנות יש משמעות מכרעת על התנהלות הממשלה, וכולי תקווה שנשיא המדינה, נתניהו וגנץ יצליחו לשים הכל בצד ולהגיע לפשרה. אבל אנחנו, כעם, חייבים לעצור. מיצינו את הדציבלים הגבוהים, הדעות הקדומות שעברו עדכון גרסה והדיבורים על רילוקיישן, כי אנחנו יודעים שאין מצב שנעבור לחו"ל בגלל מה שקורה כאן השנה.
לשנה הבאה, אני מאחלת לנו להיזכר בתחביבים הישנים שלנו ולתת לפוליטיקה מקום קטן יותר, כדי לזכור שיש מעבר למערבולת שאנו נמצאים בה. לחזור לשמוח מכך שאנחנו יחד בשטח האדמה הזה שאף אחד לא יזיז אותנו ממנו. לאהוב את הקרובים אלינו, גם אם הם מכירים בחשיבות הרפורמה או מייחלים להפלת הממשלה במיידי. לשוב להיות מה שהיינו לפני ימי התשובה של השנה האחרונה, שגרמו לנו לפקפק כמעט בהכל. אני יודעת שזה אפשרי, וכנראה שגם אתם. חג שמח.