"הכל בגלל מסמר קטן" הוא שיר עם עתיק על שרשרת אירועים המתחילה בנפילת מסמר מפרסת הסוס הדוהר ומסתיימת בנפילת הממלכה. "אפקט הפרפר" בתורת הכאוס מייצג תפיסה מודרנית יותר של צורת החשיבה הזאת, המחפשת הסברי שרשרת שתחילתם באירועים קטנים וסיומם באסון גדול.

יונה בנדמן לא היה מסמר קטן ולא פרפר בתורת הכאוס, אבל קשה למצוא קצין בדרגת סא"ל שהשפיע בצורה כה מהותית על גורל מדינת ישראל. מבין ששת מודחי ועדת אגרנט, רק שניים היו סגני אלופים. סא"ל דוד גדליה היה קמ"ן פיקוד דרום שחטא בכך שלא הפיץ את ההערכה ההתרעתית שכתב פקודו, סימנטוב בנימין. זה היה מעשה חמור, אבל השפעתו על דיוני הצמרת שבהם היה צריך להחליט אם צריך לגייס את המילואים ולפרוס את צה"ל לקראת מלחמה הייתה שולית. לא כך סא"ל בנדמן, שאחריותו למחדל הייתה גדולה בהרבה מדרגתו.

בנדמן החל את הקריירה המודיעינית שלו בתחילת 1954, ואת רוב שנותיו עשה במחקר צבא מצרים, תחילה במודיעין פיקוד דרום, ומאפריל 1963 באמ"ן־מחקר. בתוקף ניסיונו הרב הוא צבר מוניטין מוצדק כמומחה הגדול ביותר בקהילת המודיעין לצבא המצרי. בשנים 1963־1967 הוא שימש כראש המדור הצבאי המצרי בענף 6 שהיה אחראי באמ"ן־מחקר על מצרים וצפון אפריקה. בשיאו של המשבר שקדם למלחמת ששת הימים הוא העריך באוזני אלי זעירא, אז ראש מחלקת האיסוף באמ"ן, שעם פתיחת המלחמה הצבא המצרי יקרוס. התממשות הערכה זו הפכה אותו בעיני זעירא לאוטוריטה המקצועית העליונה בכל הקשור למצרים וכוונות המלחמה שלה.

ביולי 1972 מונה בנדמן לראש ענף 6. המינוי לא עבר בקלות. ראש אמ"ן, אהרן יריב, שהיה ידוע כמעריך זהיר, התנגד להצבת בנדמן בתפקיד חשוב כל כך בשל מודעותו ליהירותו המקצועית וביטחונו שאינו ניתן לערעור. קודמו של בנדמן בתפקיד ראש ענף 6, מאיר מאיר, ומתחרהו על התפקיד, זוסיא קניאזר, היו קציני מחקר זהירים יותר ונחרצים פחות. המינוי התקבל בסופו של דבר בלחצו של ראש מחלקת אמ"ן־מחקר, אריה שלו, בשל מומחיותו של בנדמן בנושא המצרי. המינוי החל את שרשרת האירועים שהגיעו לשיאם הטרגי ביום הכיפורים.

מעמדו החזק של בנדמן כמעריך הלאומי בנושא המצרי נבע מארבעה גורמים: מומחיותו המקצועית יוצאת הדופן; העובדה שבצמרת אמ"ן לא היו באותה עת בכירים בעלי ניסיון בנושא המצרי (היה להם ניסיון בנושא הסורי) שיכלו לחלוק על הערכותיו; היסמכותו המלאה של ראש אמ"ן על הערכותיו; ואישיותו האוטוריטרית של בנדמן, שהדבירה כל ניסיון לאתגר את תפיסתו.

הזלזול של בנדמן ביכולותיו של הצבא המצרי נמשך גם לאחר מינויו לראש ענף 6 ולאורך השנה שלפני המלחמה. מאוקטובר 1972 הלכו והצטברו ידיעות על כוונתה של מצרים לפתוח באש ועל הכנותיה לכך, אך בנדמן המשיך לבטל את ערכן. הדברים הגיעו לשיא בשבוע שלפני פרוץ המלחמה: ב־30 בספטמבר הוא הוציא מסמך שתיאר שורה של סימנים מעידים למלחמה שאותם ניתן יהיה לאתר בשבוע הקרוב, וקבע חד־משמעית שהם יופיעו אך ורק בגלל התרגיל הגדול, "תחריר 41", שתוכנן להיפתח ביום המחרת. לכן העריכו בפיקוד דרום את התכונה המצרית יוצאת הדופן בימים שלפני המלחמה כמשקפת צורכי תרגיל בלבד.

ב־5 באוקטובר הוציא אמ"ן־מחקר לקט מסכם של תמונת המצב. 39 מסעיפיו הצביעו על הכנות ומוכנות למלחמה. במצבים אחרים די היה בסעיפים בודדים כאלה להביא להיערכות צה"ל לקראתה. אבל השורה התחתונה בלקט הייתה הערכתו החד־משמעית של בנדמן לפיה הסבירות למלחמה נותרה "נמוכה". התוצאות ניכרו עם הפתיחה באש.

יונה בנדמן היה אדם הגון ופטריוט ישראלי במובן הטוב ביותר של המילה. אבל הצבתו כמעריך הלאומי של מדינת ישראל בנושא המצרי הייתה טעות קשה, כיוון שיוהרה מקצועית, עקשנות אינטלקטואלית וסגירות בפני כל מידע הסותר את אמונותיך הם אויביו הגדולים של קצין מודיעין איכותי.

מזלה הרע של ישראל היה שבנדמן מילא תפקיד זה ערב המלחמה. ועל כך שולם מחיר יקר.

פרופ' אורי בר־יוסף הוא מחבר הספר "התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים"