הצעתו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה להקמת בית משפט לחוקה אם חוק הסבירות ייפסל עוררה סערה רבתי. הצעתו אינה חדשה. בשנת 2000 היא עלתה לסדר היום וכמו שעלתה כך ירדה. חלוף השנים לא שינה דבר. בחודש נובמבר 2000, בעקבות קביעתו של בג"ץ כי יגויסו בחורי הישיבות לאלתר, הביא ח"כ אליעזר כהן (האיחוד הלאומי) יחד עם ח"כ יגאל ביבי (מפד"ל), הצעת חוק להקמת בית משפט לחוקה. הצעת החוק הזו זכתה לתמיכת 52 חברי כנסת. אלא שלאחר כשנתיים, דחתה הכנסת את ההצעה.

נציגי התנועה למען איכות השלטון התנגדו. עו"ד שמואל שנער, ממנהיגי התנועה אז, הסביר מדוע: "אחת הבעיות שאנחנו רואים בהצעה היא ההרכב של השופטים. ההרכב המיועד לבית המשפט לחוקה הוא פוליטי". הקהילייה המשפטית הייתה חלוקה בשאלה אם התחולל בישראל מהפך חוקתי או שמא עדיין ממתינה החוקה לחקיקתה. כך למשל, בניגוד לדעת נשיא בית המשפט העליון באותה עת, השופט אהרן ברק, הביעה פרופ' רות גביזון עמדה שלפיה "כך הדבר בארצות אירופה ואין במוסד כזה משום פחיתות כבוד או טעות בחשיבה".

לשכת עורכי הדין בראשות ד"ר שלמה כהן שמתחה ביקורת רבה על התנהלות מערכת בתי המשפט החליטה להתנגד להקמת בית משפט לחוקה. בכנס אילת שקיימה לשכת עורכי הדין הודה להם אהרן ברק: "בא אני לברך את אחיי, עורכי הדין, במלאת 40 שנה ללשכה. אומר אני 'אחיי', שכן בני משפחה אחת אנו - שופטים ועורכי דין”.

בסופו של עניין החליטה ועדת החוקה להוריד את הצעת החוק מסדר יומה. "לפני ההצבעה הייתה התגייסות כללית של הליכוד", תיאר ח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי). "ראש הממשלה, אריאל שרון, ח"כ יובל שטייניץ וחברי כנסת רבים אשר הצביעו קודם לכן בעד ההצעה, הצביעו עכשיו כדי להוריד אותה מסדר היום".

יש הטוענים כי היום המצב שונה פוליטית. 64 מנדטים מצביעים על רוב אבל אני סובר שרוב זה אינו משקף פתרון לבעיה הציבורית. חלוף השנים לא שינה באופן מהותי את הבעיה הציבורית המרכזית שהיא בעיית הזהות של החברה בישראל. האקטיביזם של בית המשפט העליון הוא בעיקר תולדה של השסעים העמוקים בחברה הישראלית, ולא רק מדיניות "הכל שפיט" של בית המשפט העליון.

דבריו של שאול יהלום, אז חבר כנסת מטעם המפד"ל, מלמדים כי בית משפט לחוקה לא יוכל לפתור את הבעיה: "מה שלא מקובל עלינו זה השארת הסמכות בידי בית המשפט העליון – שהוא גוף ממונה ולא מייצג – לפסוק, לאחר סיום תהליך החקיקה, בעניין חוקתיות חוק. המועצה החוקתית המוצעת אומנם תצמצם בהרבה את הפניות לבג"ץ אבל זה לא ימנע דווקא בדברים של השקפת עולם, שכל כך חשובים לנו". מה שבעצם אמר יהלום הוא שגם המועצה החוקתית או בית משפט לחוקה לא יפתרו את הבעיה ורומז על המקור לה: מחלוקת עמוקה בדבר הזהות היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.

החברה בישראל משוסעת. כיום מוצעות שתי חלופות קיצוניות. זו הליברלית הקיצונית וזו השמרנית הקיצונית. והן מלבות ומתסיסות. לפני שניגשים להציע הצעות יש להבין כי דרושה חלופה שלישית. חלופת אמצע. כזאת שתאפשר חופש ברשות הפרט והגבלות מוסכמות ברשות הרבים. עד אז, הוויכוח יתנהל בערוצים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. 

הכותב הוא עורך דין, מומחה לממשל ומשפט ציבורי, מכהן כיו"ר מועצת החילוט במשרד המשפטים וכחבר המל"ג ה־14