נאומו של משה לאורך ספר דברים מעניק עדיפות לאחדות העם, לערבות הדדית ולסולידריות במרחב החיים הציבורי. לא מקרה הוא שהמרחב הסגור של בית המקדש כמעט ולא נוכח בנאומו של משה. בנאומו מכוון משה להעניק עדיפות לבניין זהותו המוסרית והערכית של עם ישראל ולבצר את חוסנו האמוני, הנפשי, החברתי והלאומי, טרם כניסתו לארץ ישראל. כך מדגיש זאת משה בנאומו, במצוות מעמד הקהל בחג הסוכות בשנת השמיטה, שהיא מצווה המוטלת על המלך המנהיג, להקהיל את העם על שבטיו ומגזריו במרחב הפתוח והציבורי ולקרוא את התורה בפניהם: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם”.
זאת גם הייתה הכרעה מנהיגותית בתקופה מאוחרת יותר במאה החמישית לפני הספירה, של מנהיגי שיבת ציון, עזרא ונחמיה, בקביעת סדרי עדיפויות - קודם יש לעסוק בבניין העם ורק אחר כך בבניין בית המקדש. בהנהגת עזרא ונחמיה נעשה תיקון לקלקול שעשה המלך ירבעם, שניסה לקעקע את יסוד הזמן והמקום של סוכות, כפי שמלמדנו ספר מלכים: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה ... בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
בפעולה זו העתיק ירבעם את חג הסוכות לחודש השמיני, חודש חשוון, במקום בחודש תשרי, כפי שמצווה התורה. מטרתו ברורה - ליצור חיץ בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, ובכך לפלג ולשסע את העם. עזרא ונחמיה, במנהיגותם מעוררת ההשראה, מחזירים את סוכות לירושלים, כנאמר בתנ"ך בספר נחמיה: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא”.
בכך קובעים השניים סדר עדיפויות: יש לחזק את הזהות היהודית ואת המרקם החברתי, לפני שבונים את בית המקדש. הם מבינים שביצירת חוויה רגשית של אופן חגיגת חג הסוכות במרחב הפתוח של כל העם, ברחובה של ירושלים, יביא הדבר לאחדות הלבבות, לערבות הדדית ולחיבור העם, לשייכות, למשמעות, ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל.
"קהלת", שבה נקרא בחג הסוכות, נכתבה על פי המסורת על ידי שלמה המלך: "דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁליָֽ͏ִם", שבתקופתו הממלכה הייתה מאוחדת. בדור הבא, בנו רחבעם שירש את המלוכה לא השכיל להתייעץ עם הזקנים, בעלי החוכמה והניסיון. הטעויות שעשה הביאו לטרגדיה של פיצול הממלכה לשניים – יהודה וישראל.
המופת במעשה הסוכות של עזרא ונחמיה היה בקריאתם הנכונה והנכוחה את המציאות ובכך שידעו לשנות מסורת שהייתה נהוגה - שחגגו את חג הסוכות רק במקדש. הם הבינו שבניין המקדש החברתי של העם, קודם לבניין המקדש הפיזי הסגור. הם הבינו שיש להם אחריות לבניין האחדות של עם ישראל. הם הבינו שתהליכים כאלו אורכים זמן ואין לדלג על שלבים.
הבה נישא תפילה שמנהיגינו, על כל הקשת הפוליטית, ילמדו ממנהיגותם של עזרא ונחמיה, ויפעלו לביצורה וחיזוקה של סוכת השלום הרעועה בארצנו ולמניעה חלילה של פיצולה ונפילתה.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא, מייסודו של דוד בן־גוריון