כולם כבר התבטאו והביעו את דעתם על 'אירועי יום כיפור' בתל-אביב. החברה היהודית הביטה נדהמת בתמונות ובסרטונים שמהם ניבטו טירוף, שנאה ופרובוקציות שגרמו לרוב אזרחי ישראל היהודים להבין שהמחאה הגיעה לשלב של ריקבון מוסרי. זה לא הדמוקרטיה, זה לא חוק הגיוס וזה בטח לא 'הכיבוש'. הציבור הישראלי הבין שמובילי המחאה נלחמים על משהו אחר, עמוק ובסיסי יותר. הם נלחמים על דמותה ואופייה של מדינת ישראל.
הניכור, השינאה והתיעוב שהופנו כלפי מתפללים יהודים בתפילות יום כיפור גילו את מה שמובילי המחאה ניסו להסתיר. לא חוקי יסוד או אפילו מגילת העצמאות עומדים על הפרק, השאיפה של מובילי המחאה ברורה: הם שואפים להפוך את מדינת ישראל לדנמרק או פינלנד. נמאס להם מהפן היהודי של המדינה. נשבר להם מהאופי המסורתי של החברה הישראלית, הם רוצים להיות כמו עוד אחת ממדינות אירופה. הקוקטייל שלהם מוזר ומסוכן שכולל עיוורון מוחלט יחד עם ביטחון עצמי מופרז, עם קורט שאיפה להפוך למדינה אירופית והכל מתובל בשינאה בלתי נשלטת כלפי מי שלא חושב כמוהם. קוקטייל זה הוא שמנע ממובילי המחאה להעריך נכוחה את תגובתם הרגשית הקשה של תשעים אחוז מהציבור היהודי.
לא רק מוביל המחאה טעו, גם פוליטיקאים פחדנים חסרי עמוד שדרה נפלו באותו פח. התגובות הראשונות של ח"כ יאיר לפיד ובני גנץ הראו עד כמה הם מפחדים ממובילי המחאה. רק כאשר 'העם אמר את דברו' פתאום לפיד וגנץ שינו את תגובתם המיליטנטית וגילו 'אומץ' לומר דברים מתונים. אפילו מובילי המחאה, בצעד נדיר יש לומר, הוציאה הודעת הבהרה, חלילה לא התנצלות כי הם הרי לעולם לא טעו ולא יטעו, שנועדה לשכך את הזעם הציבורי כלפיהם ומטרתם.
אירועי יום כיפור חשפו את מה שידענו כל הזמן. למובילי המחאה אין קווים אדומים. מי שמפלרטט עם סרבנות, מי שמעודד הוצאת כספים מהמדינה, מי שחוסם כבישים ראשים ומי שבעד פגיעה בתדמיתה של המדינה בעולם, לא יעצור פתאום בגלל 'קדושת' יום כיפור. מובילי המחאה הוכיחו במעשיהם שמבחינתם המטרה מקדשת את כל האמצעים. בשם הדמוקרטיה הנבובה שלהם הם ימנעו מאנשים דתיים להתפלל לפי אמונתם.
דווקא בפרשת הדרכים הנוכחית הגיע הזמן שהמחנה הלאומי יפעל כדי להראות קבל עם ועולם את ההבדלים הברורים בין האחריות והממלכתיות של המחנה הלאומי להפקרות ולפוליטיקה הקטנה של מובילי המחאה. הגיע הזמן שהמחנה הלאומי יציג את חזונו לגבי מהותה של מדינה יהודית-דמוקרטית. מדינה שבה לא מתביישים להיות יהודים. מדינה שבה יש מקום לכלל הפסיפס היהודי. מדינה שבה סמלי המדינה – מגילת העצמאות ודגל ישראל - לא הופכים לכלים פוליטיים לקידום מטרות פוליטיות.
המאבק בין מובילי המחאה לתשעים אחוז מהישראלים איננו על חוקי יסוד, או על הוועדה לבחירת שופטים. המחלוקת היא בין הפיכתה של ישראל לדנמרק כפי שרוצים מובילי המחאה לבין ביסוסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. בניגוד לשקרים של מובילי המחאה, רוב מוחלט ומכריע של הציבור היהודי מחזיק בעמדות שמרניות ומסורתיות. זאת הסיבה שבבחירות האחרונות ניצחון המחנה הלאומי היה מובהק. כעת מה שנותר למחנה הלאומי לעשות זה לפנות לציבור הרחב, גם אלה שאינם חלק מהמחנה הלאומי אך הם ציונים נלהבים, יהודים גאים, פטריוטים ואוהבי המדינה. להציג את החזון היהודי-דמוקרטי אל מול החזון האוניברסלי-פרוגרסיבי. כדי שזה יקרה על החזון להיות מתון, מכליל ובעיקר לאומי. ניסיונות של גורמים קיצוניים בתוך המחנה הלאומי לכפות את אמונתם על כלל הציבור לא יתקבל בהבנה על ידי רוב הציבור, בדיוק כפי ששאיפתם של מובילי המחאה הקיצונים לא מתקבלת על כלל הציבור.
אירוע יום כיפור הם הזדמנות נדירה שהביאה ציבורים שלמים להבין שהפתרון נמצא באידיאולוגיות המתונות ומרכזיות ולא בשולי המחנה מימין או משמאל. מדינה יהודית-דמוקרטית ברת קיום רק כאשר שני חלקי הביטוי – יהודי ודמוקרטי – זוכים ליחס שווה. אם יש דבר אחד שתשעת החודשים האחרונים לימדו את כולנו זה שיעור בצניעות ובהבנה שדרך המלך היא דרך החיים, וגישות קיצוניות סופן להתפוצץ ולהידחות על ידי רוב הציבור. טוב אם מובילי המחאה יעשו חשבון נפש בינם לבין עצמם על השבר הקשה שהביאו בעקבות אירועי יום כיפור. וטוב ייעשה המחנה הלאומי אם ישכיל להבין שמדינה יהודית-דמוקרטית זאת לא פשרה אלא שאיפה שניתן להשיג באמונה, בנועם ובחכמה.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר