הפגישה במלון “אינטרקונטיננטל” בניו יורק בין נשיא ארצות הברית ביידן לראש ממשלת ישראל נתניהו עשויה להירשם כאחת החשובות ביחסי שתי המדינות. נראה שהפעם מדובר באמת במזרח תיכון חדש. כמה עיתונאים ופרשנים אומנם טענו שיש הבדל איכותי בין פגישות בבית הלבן לפגישות בבית מלון, אך גם אם יש לזה חשיבות מסוימת, בעיקר תקשורתית, לא צריך להגזים. שלא כמו בתחום נכסי הדלא ניידי, ה”לוקיישן” של פגישות מדיניות איננו מעיד בהכרח על חשיבותן או על תוצאותיהן - ולראיה, פגישה חשובה מאוד, בין בן־גוריון לנשיא קנדי, שבה נידונה “דימונה” ושהניבה את אספקת טילי ה”הוק” לישראל, התקיימה דווקא בבית מלון, ופגישה אחרת, עם הנשיא אייזנהאואר, הייתה צחיחה ברובה, ונערכה דווקא בבית הלבן.
ביידן: "נדון באיזונים ובלמים"; נתניהו: "ניתן להשיג הסכם עם סעודיה"
הפגישה העיקרית הייתה בארבע עיניים בנוכחות רשם אך ללא הצוותים, ובמרכזה עמדו המהלכים לקראת נרמול יחסים, לשון אחרת לשלום, בין ישראל לסעודיה - כחלק מהיערכות גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון שהממשל האמריקאי פועל מזה כמה חודשים בנחרצות לקידומה. זו גם הייתה הסיבה להשהיית הפגישה בין ביידן לנתניהו בכמה חודשים, כפי שהנשיא מסר בזמנו בשיחה טלפונית לנתניהו בעת ביקור הנשיא הרצוג בוושינגטון, כנראה כדי שאפשר יהיה לדון בפרטים קונקרטיים. לא הכל דבש, ויש עוד מכשולים בדרך, אך אם אכן תושג המטרה הנ”ל, זה יהווה שיא באסטרטגיה המדינית של נתניהו שמהותה שילוב בין היעדים המדיניים של ישראל עם אלה של מדינות בעולם הערבי - ועם האינטרסים של ארצות הברית, ובמילים אחרות - משולש ישראלי, סעודי, אמריקאי שהצלע העיקרית בו היא ארצות הברית.
האינטרס הישראלי בהסכם עם סעודיה ברור: יחסים מדיניים וכלכליים מלאים עם אחת המדינות הדומיננטיות בעולם הערבי והמוסלמי. גם האינטרס של סעודיה ברור: ייצוב וחיזוק הקשרים הביטחוניים עם אמריקה שחיוניים בעיני הצמרת הסעודית מול איראן, למרות חימום היחסים עמה, שנתפסת גם היום כאיום פוטנציאלי - בנוסף, שיתוף פעולה עם ישראל בנושאים שונים ומגוונים לרבות הביטחוני, המדעי, הטכנולוגי והתרבותי, כדי לבסס את מקומה של סעודיה כגורם אזורי ובינלאומי משמעותי. את המגמות של ארצות הברית בהסדר העתידי צפה עוד לפני כמה שבועות המומחה למזרח התיכון במכון “ברוקינגס”, נתן זקס, במאמר ב”פוריין אפיירס” החשוב: “קיים דחף חזק בממשל ביידן להתקדם עם ישראל. זו לא רק עמדתו האישית של הנשיא ביידן, אלא תואם גם את המטרות הנרחבות של ממשלו במזרח התיכון, כדי להבטיח את מעמדה של ארצות הברית באזור וכדי לקדם את היציבות והאינטגרציה בו על רקע ההתמודדות עם סין ורוסיה... הדחף לשתף פעולה עם ישראל וראש ממשלתה חזק”. סיבה נוספת: עלייתה מחדש של חשיבות הנפט, שלסעודיה יש מקום מרכזי בהפקתו ובשיווקו. גם טורקיה עשויה להשתלב בצורה כלשהי בהיערכות האזורית העתידה לקום - והפגישה הקרובה בין הנשיא ארדואן לנתניהו תהיה צעד בכיוון זה.
הנשיא ביידן הוא אדם פרגמטי והוא מעריך שנתניהו הוא המנהיג הישראלי הרלוונטי היחיד - ואם היו לו ספקות בעניין זה, הרי שהם כנראה נעלמו אחרי ביקורו האחרון של ראש האופוזיציה בוושינגטון והתגובות הלא חכמות של מפלגתו לצעדים מול סעודיה. לעומת זאת, הצהרתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, לפיה ”בכל יום מתקרבים לשלום עם ישראל”, נתנה את הטון (וכן התגובות הנזעמות של טהרן עליה).
אך כאמור, יש גם מכשולים. תוכניות הגרעין של סעודיה בעייתיות הן מבחינת ארצות הברית והן לדידה של ישראל, וכן, בתנאים המשתנים של המזרח התיכון, הכוונות לשדרוג המסיבי של הכושר הצבאי הקונבנציונלי של סעודיה. יש להניח שבפסגת ניו יורק נושאים אלו עלו וכי הובהר שבכל מצב יש לשמר את יתרונה האיכותי של ישראל. גם בעיות פוליטיות פנימיות בארצות הברית ובישראל עלולות להוות בעיה, ובפרט עבור הנשיא ביידן בקונגרס, הן מצד הרפובליקנים והן מצד השמאל במפלגתו. בשוליים עלה גם הנושא הפלסטיני, שהן אמריקה והן סעודיה היו מעדיפות שירד מסדר היום, ושלשתיהן הוא איננו מהווה אינטרס חיוני. נושא שכן תפס חלק חשוב בשיחה, בעיקר ביוזמת נתניהו, היה הגרעין האיראני, אך ספק אם השותפים הגיעו לגביו לעמק השווה, לפחות בשלב זה. המשך יבוא בעוד כמה שבועות - והפעם אכן בבית הלבן.