ציון היובל למלחמת יום הכיפורים הניב מספר רב של ספרים סביב המלחמה מזוויות מגוונות ומרתקות. זווית הראייה של “החייל הפשוט” בקרב היא סוגה מקובלת בספרות המלחמה. אולם דומה שספרו של ג’קי חוגי “שני יומנים 1973” לוקח אותנו צעד נוסף אל תוך חוויותיו ותובנותיו של החייל הפשוט בזמן אמת, במהלך ימי הלחימה ואף לפניה, ומשני הצדדים, הישראלי והמצרי. היומנים שכתבו שני החיילים מאירים באור מרתק, נוגה ולעתים אף מעודד את הימים הקשים של מלחמה קשה ועצובה זו.
מעבר לממד האנושי, באים לידי ביטוי, לפחות מזווית הראייה המודיעינית־מדינית שלי, שני היבטים חשובים, שאומנם נדונו רבות ביובל השנים מאז המלחמה, אולם מקבלים ביטוי מיוחד דווקא מהזווית של “הצד השני” - החייל המצרי. הראשון נוגע לאלמנט ההפתעה בצד הישראלי. כך, למשל, מציין בסטוויסי, החייל המצרי, כי כאשר התגייס, באוקטובר 1970, לא ידע מתי יסיים את שירותו הצבאי וישוב לאזרחות: “הצבא המצרי הכשיר עצמו באותן שנים למלחמה הגדולה, ועל כן נבצר ממנו להתחייב בפני מגויסיו על מועד שחרורם”. כלומר, כבר באותן שנים דובר על ההכנות ל”מלחמה הגדולה”.
כדאי לשים לב להערה נוספת של המצרי, לאחר שדווח כי ישראל תתלונן במועצת הביטחון לנוכח התקיפה המצרית־סורית: “זו הפעם הראשונה שבה פונה ישראל למועצת הביטחון כמתלוננת, ולא כגורם החזק ביותר והמתנשא”. ללמדנו, שוב, על התחושות בצד השני, ועל האופן שבו ישראל נתפסת.
ההיבט השני נוגע לשלום שיבוא לאחר המלחמה. מדובר באלמנט מפתיע ומעניין ביותר, דווקא כאשר בא מ”קו הראייה של השוחות”. בסטוויסי מתאר את רגע הצליחה: “צלחנו מעל מי הטורקיז של התעלה. הגשמנו את החלום, ובכך נופץ המיתוס של ישראל וצבאה הבלתי מובס... אני מבטיח לאלוהים, שמאמצי חיילינו יוכתרו בהצלחה, ושהמלחמה הזאת תהיה המלחמה האחרונה שתשים קץ לכל המלחמות, כדי שהדורות הבאים יחיו בשלום בר קיימא. התפלל בשבילי, אבי”.
כאמור, תילי תילים של ניתוחים ותחקירים נכתבו על אודות מלחמת יום הכיפורים. עדיין יש בכתיבה של שני החיילים הללו, ובעיקר המצרי, כדי להדגיש את עומק המחדל וההפתעה בצד הישראלי, ואת העובדה שלא הצלחנו לקרוא היטב את הצד השני.
מלאכת המודיעין אמורה לנסות “להיכנס לנעליו” של הצד השני, כולל מקבלי ההחלטות, על מנת שניתן יהיה לפרש, ככל שניתן, את כוונותיו וצעדיו. פרק נכבד במלאכת המודיעין עוסק בסוגיית “הלכי הרוח של הציבור”. מאליו מובן שקשה עד מאוד להבין נכוחה ובזמן הלכי רוח מעין אלו, אולם זה מחייב היכרות טובה של הצד השני, כולל מודיעין גלוי ובלתי מסווג.
האם למדנו לעשות זאת? במידה מסוימת התשובה אמורה להיות חיובית. אולם, למען האמת אינני בטוח כלל ועיקר. לשם כך נחוצות היכרות, סקרנות ואפילו אמפתיה של “הצד השני”.
הדבר מתבקש וקשה שבעתיים ביחס לאוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש, קרי בזירה הפלסטינית. היכרות והבנה מעמיקות של החברה הפלסטינית - על היבטיה הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים - טומנות בחובן תובנות חשובות ביותר. אלו יבארו לנו טוב יותר כיצד ניתן לשמור על האינטרסים החיוניים לנו, את מרחב התמרון שיש לנו.
ובחזרה לספר. זכיתי לשרת בשגרירות ישראל בקהיר לפני שנים רבות (1991־1988), בתקופת השלום שבא אחרי המלחמה. אלו היו שלוש שנים מרתקות ומאתגרות שתרמו ללא ספק להיכרות טובה יותר של החברה המצרית. קראתי בנשימה אחת, במהלך יום הכיפורים, את הספר המרגש הזה. תודה לך, ג’קי.