סירנה, צליל צורם שלא ניתן לטעות בו. רעש מחריש אוזניים המסמל שמשהו לא טוב קרה, לטייסים הצליל הזה מוכר משעות רבות של כוננות. גם לפני 50 שנה, בדיוק היום בשעה שתיים וחצי בצהריים, נשמעה סירנה ברחבי המדינה ועם ישראל נכנס לאחת התקופות המורכבות בתולדותיו, שמלווה אותנו גם מקץ עשורים רבים.
רעות שכזו: ההבטחה של לוחמי תל סאקי ששרדו את הקרב | כרמית ספיר ויץ
50 שנה חלפו מאז אוקטובר 73', ואני עדיין שומע במוחי את האזעקה | קרסו
כמה ימי שישי העברנו בכוננות בטייסת, בבסיסים מרוחקים מהבית יחד עם חברים, חלק מקבוצה קטנה של חיילות וחיילים שמישהו הפקיד בידם חלק מרכזי מביטחון המדינה שלהם. בסרבל טיסה או במדי ב', בבגדי השריון או בחליפות הצלילה.
הסירנה היא כמו תו מוזיקלי, מבדילה בין הכנות ואימונים לפעילות מיידית, כמו דורכת איזה קפיץ לכיוון המטרה. הריצה מלאת האדרנלין לחדר המבצעים, בין אם אתה יודע למה אתה הולך לזנק ובין אם לא. לפגוש באמצע הלילה פנים חשוכות המוסרות לך כמה נתונים בסיסיים, להגיע למטוס חשוך מכוסה טל להניע ולראות איך בשניות כל המכונה המשומנת הזאת ממריאה למקום שבו היא נדרשת.
הקימה המהירה מהמיטה הזמנית והרעש במכשירי הקשר מכניס אותך בשניות לשגרה מואצת גם מתוך חלום, ככה חיים טייסים בצבאות האוויר ובמדינת ישראל.
ממרחק השולחנות בחדר התדריכים בחברת התעופה, שם נפגשים הטייסות והטייסים לפני היציאה לטיסה ועוברים על ניירת השיגור, אפשר היה להבחין בהם, באלו שהיו במלחמה ההיא, שהקימו וייסדו את חברות התעופה בישראל. לכל אחד שם, דרגות וחולצה לבנה של קברניט, אבל מתחת צלקות השבי, טראומת המלחמה, הטיסה לדמשק ודוגמן חמש.
כל ההיסטוריה של מלחמת יום כיפור יושבת לידי עכשיו ומתדרכת טיסה ללונדון. אלו האנשים שבוקעים מן המרקע בשבועות האחרונים בסדרות הטלוויזיה על המלחמה. יום הכיפורים הביא אנשים אמיצים לעשות היסטוריה. הלוחמים בחווה הסינית, בקרבות הבלימה של השריון ובמשימות של חיל האוויר התכוננו למשהו אחד והופתעו ממשהו אחר, אבל בבסיסם הם היו הלוחמים המתאימים למטרה.
"אנשים מברזל" נוהגים לומר, פיהם ולבם שווים, אומרים את מה שהם חושבים, כי מי שראה את הסכנה קרובה ואת המוות לידו, לא מחפש תירוצים ולא נכנע ללחצים. הדור הזה עדיין כאן, והבוקר ביום השנה, כל אחד מהם עובר משהו. 50 שנה, שני שליש מחיי מדינת ישראל אנחנו זוכרים, ותוהים מה צופן לה ולנו העתיד.
הסירנה התחלפה בהתרעה קולית, פורצת שידור ומכשירים סלולריים, הכוננות נראית כבר קצת פחות טבעית וקצת פחות קולקטיבית, אבל תחושת הסכנה לא הולכת לשום מקום - ועדיף לדמיין שמישהו או משהו רודפים אחריך, מאשר להתעורר כשהם משיגים אותך.
הדור של טייסי יום הכיפורים פותח את פיו ואנחנו בולעים את המילים, למען מה כדאי להסתכן ולמה אסור להיות שאננים, איך המציאות הופכת אותך לבן אנוש בשניות ועד כמה קל לטעות כאשר לא מביטים לצדדים. אותם לוחמים שרצו למטוסים חמושים למחצה, בנתיבים אל תוך תופת ובהלה, הותירו בנו גאווה עצומה. אמונה אדירה שברגע הישמע הסירנה, נרוץ אל המשימה באותה הדבקות.
השבי ומראות החברים שעולים באש, במטוס הפנטום ובטנק, האלתורים במדבר ובחדר המבצעים, והשמירה על אורחות החיים, לעתים אפילו גילוח, תפילה או גלויה הביתה. אסור לנו לשכוח אותם, אין לנו הזכות שלא לדמיין אותם בכל שנה ושנה. היום בצהריים יחלוף הצליל הצורם בדממה חרישית בקרב עשרות אלפי אנשים במדינת ישראל. יש להם סיפורים ומשפחה, זיכרון שלא ייתם לעולם.
הם האנשים שהדריכו אותי ויצקו תרבות ומורשת אווירית, הם הקימו אחרי מלחמה עקובה מדם חברות תעופה כחול לבן והיו לנו לדוגמה ומקור לסקרנות שנים רבות. אין היום כאלו בקוקפיט שלנו. אבל אנחנו שם כדי להצדיע, להתכונן לסירנה ולהתפלל שלא תישמע עוד לעולם.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי