מוסכם כמעט על כולם שיום הכיפורים היה נורא. הפגיעה בתפילות דקרה לרבים את העין. בעוד בתקשורת וברשתות החברתיות ממשיך קרב הגרסאות בשאלה מה בדיוק קרה ומי אשם בכך, האתגר הבא עומד לפתחנו: חג שמחת תורה. הוא אולי פחות קדוש ומרכזי בלוח השנה היהודי-ישראלי, אבל הוא נחוג באופן מובהק גם בחוצות. והשנה הוא יכול להיות הזדמנות לתיקון. מארגני החגיגות, חוגגים, שותפים, שכנים ומוחים. האחריות לכך על כולנו.
התמונות והעדויות שזרמו אלינו במוצאי יום הכיפורים היו מכאיבות. סיפורים וכמה סרטונים על הפרעה קולנית לתפילות, ובכמה מקרים התנהגות שהיא על סף האלימות, במרחב בו יהודים צמים ומתפללים, בעיצומו של היום הקדוש בשנה, פגעו ברבים. השאלה מה היה היקף הפעולות המדויק ומה הייתה חלוקת האשם בין המארגנים לאנשי המחאה לא משנה את התוצאה הקשה. אם היה ניתן להחזיר את הזמן לאחור בכמה ימים, אני מעריך שרבים מאלו שהיו שותפים לפגיעה בתפילות יום הכיפורים בתל-אביב, היו חושבים על הצעד הזה שוב. אני מניח שגם מארגני התפילות היו עושים כמה דברים אחרת.
עוד אנחנו מדברים ביום הכיפורים, וחג שמחת-תורה בפתח. החג הזה, החותם את חג-הסוכות, מציין את סיום מחזור קריאת התורה השנתי, והתחלת מחזור קריאה חדש. במהלך יום החג עצמו, שהשנה נחוג בשבת, ההקפות נערכות בעיקרן בבית-הכנסת, ולעתים גם מחוצה לו. במוצאי החג, נוהגים בארץ לקיים "הקפות שניות". המנהג הזה, שיש לו מקורות עתיקים, התחדש בישוב העברי בעיר תל-אביב, על ידי רבה הראשי דאז, הרב יצחק ידידיה פרנקל בשנת 1942, שבכך ביקש לציין את חוסר יכולתם של היהודים באירופה לחגוג את החג.
מאז פשט המנהג בכל רחבי הארץ ומי שנמצא ברחובות הערים בערב הזה, כנראה שלא יחמיץ את מראה החוגגים עם ספר התורה, או לפחות ישמע את המוזיקה היהודית המתנגנת למרחוק. רוב האירועים הללו, מתקיימים על ידי, או בשיתוף הרשויות המקומיות. פה ושם אולי מתקיימות הקפות שניות שוויוניות על ידי הזרמים הלא אורתודוכסיים. אבל רוב מוחלט של האירועים הללו מתקיים ברוח ההלכה האורתודוכסית. קרי, בהפרדה בעת הריקודים בין גברים לבין נשים, ובמתן הזכות לרקוד עם ספרי התורה בעיקר או רק לגברים. בעיני הדתיים אגב, חלק מתכליתן של ההקפות הללו הוא "לחבר" את מי שאינו מבאי בית-הכנסת לתורה הקדושה. רבים לא "מתחברים" אבל רבים אחרים, כפי שמוכיחה המציאות, מצטרפים בשמחה.
חגיגה דתית, בהפרדה מגדרית, ברחובותיה של תל-אביב וברחובות ערים חילוניות במובהק אחרות, היא מתכון לאסון ציבורי נוסף, או לתיקון. התקופה המתוחה, בעיקר לנוכח קידום ההפיכה המשפטית והמדיניות שהממשלה מקדמת שמאיימת על אופיו של המרחב הציבורי, מצדיקה אולי זהירות רבה יותר בקיום אירועים בהפרדה מגדרית. המדרון, בדרך להפרדה מגדרית נוקשה יותר, יכול אכן להיות חלקלק. אבל גם המאבק הזה צריך להתנהל באופן מאוזן ובשום שכל. צריכים להיות קווים אדומים ברורים להפרדה מגדרית. אבל גם מאבק בה לא יכול לחצות את כל הקווים.
מסורות ישראליות דוגמת תפילות יום-הכיפורים וריקודי ההקפות השניות ברחובה של עיר מתקיימות שנים ארוכות, ובמקרה של שמחת-תורה, עוד טרם קום המדינה. נכון, הם מתקיימים בהפרדה מגדרית, שכן כל עוד לא תשתנה ההלכה האורתודוכסית-ותפילות וריקודים מעורבים הוא דבר שלא קיים היום גם בליברלים שבין בתי-הכנסת האורתודוכסים, זו הדרך הדתית לקיימם. אבל כל עוד ההשתתפות בהם נעשית ברצון חופשי ובבחירה, גם אם היא יוצרת מחיצת הפרדה בין גברים ונשים בפינה מפינותיה של העיר, גם ליברלים עד שורשי שערותיהם צריכים ויכולים להכיל זאת. זה מתיישב עם ערך הסובלנות. זה מתיישב עם ערכיה של מגילת העצמאות וזה מתיישב עם האיזון החוקתי שאומץ כאן לאורך עשרות שנים בהקשרים אלו. מצד שני, וכלקח מאירועי יום הכיפורים, ככל שרשות מקומית מתנה את קיומם של האירועים בדרך קיום ההפרדה המגדרית ובאופן קיום החגיגה, על המארגנים, באשר הם, לציית לכך.
החברה הישראלית שותתת דם. חבלים שפעם קשרו אותנו, הפכו נימים דקים, וגם אלו מחשבים להיקרע או שכבר נגדעו. קיום אירועי שמחת-תורה על מי מנוחות, ומתוך אחדות או לפחות כבוד הדדי בין החוגגים וסביבתם, ישפר מעט את התחושה הציבורית ויאפשר לכולנו לצאת מעט יותר קרובים מתקופת החגים, לקראת תקופת "אחרי החגים" שציבורית ופוליטית צפויה להיות סוערת ומרה. חג שמחת-תורה שמח!
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.