השדות של הנגב נראו מוזהבים בשקיעה וברדיו ניגן פילדס אוף גולד של סטינג. שדות לפני זריעה ושדות כרוב ירוקים עצומים, וגלגלי ההשקיה מחכים שיחברו אותם. הארץ הפורה והרכה הזו עם חריצי נחל בשור שיוצרים נתיבים בלס.

בצה"ל מודים לראשונה: "שעות לפני המתקפה היו סימנים, אך לא בעוצמה שהייתה"
אסור להיכשל פעמיים: על הצבא להתאים את עצמו למצב החדש | טל לב רם

קצת לפני רעים השתנה הנוף וריח הגוויות נישא באוויר ולאורך הכביש מעבר לקיבוץ ועל הדרך לבארי היו זרוקים תיקים ובגדים ובחניון מאות מכוניות החוגגים שנטבחו ונחטפו. אקליפטוסים שרופים. מעקות ביטחון מעוכים ואז הפנייה לבארי. בכניסה, מייד מעבר לפניה המובילה למחוז החפץ של רוכבי האופניים הייתה גופת מחבל שהחלה להירקב ומעבר לה פלוגת טנקים ובתוך הקיבוץ הצנחנים ואנשי זק״א. אחד מהם אמר למי שעמד לידו – ממש עכשיו הצלחנו לאסוף את כל הגופות של הישראלים.

השמש השוקעת האירה את הטנקים והמנופים ואת ה-D9  האדירים ומתחת להם היתה האדמה חרושה. זה המקום ממנו יצאו טיולי האופניים לבתרונות בארי. רק אתמול שלח לי יורם שפירר שבנו בכורו יצא בשבת לטייל עם האופניים בבתרונות. הווטסאפ בישר לי על הירצחו. יום לפני, כשדיברתי עם יורם, הוא נאחז בשבריר של תיקווה.

נכנסתי דרך השער שקבוצות של צנחנים צעירים ישבו או עמדו בחגור מלא משני צדדיו, הסיירת, 202.  העיתונאים פנו שמאלה ואני המשכתי ישר על פני בית הדפוס של הקיבוץ, כי זה המסלול שעשיתי לא מעט בחודשים האחרונים. אני מכיר את בארי. מסיבה קטנה ויומיומית. יש שם מחלבה קטנה שמי שמנהל אותה הוא איש מתוק בשם דרור אור ואני קונה ממנו גבינות. הלכתי לאט לכיוון חדר האוכל שמגבנה בקצהו.

שאר העיתונאים המשיכו לאזורי הקרב, אבל אני הלכתי למגבנה. למרות שבשבת בבוקר שלחתי לו הודעת ווטסאפ ששואלת לשלמו וראיתי שלא קיבל אותה. לפני יומיים דיברתי עם תום שניצל מהטבח והגיע לים המלח, והוא אמר שלא ראה ולא שמע מדרור ומשפחתו. השתיקות הארוכות. הצצתי למחלבה, הדלת הייתה פעורה. הייתה לי תיקווה משונה שהוא יהיה שם. לא היה שם אף אחד, פניתי לחדר השני. מים נזלו מהברז. שתיתי מהברז הזה לא פעם. עכשיו לא יכולתי.

הורדתי את הידית והפסקתי את זרם המים ואז צעדתי לבדי אל תוך חדר האוכל הדומם. דם על הריצפה. המטבח עמד כמו שהיה בשבע בבוקר. השולחנות מסודרים והכיסאות צמודים אליהם. אף אחד לא הגיע לארוחת הבוקר.  המסיבה הייתה בין רעים לבארי. קבוץ בארי נפגע מכיוון שמחבלי החמאס תקפו את המסיבה, ולאחר שסיימו לטבוח ולחטוף את החוגגים, פנו בכל הכוח לבארי.

לפני שיצאה שיירת העיתונאים הראה אחד הקצינים הבכירים צילומים קשים לאלון בן דויד. מצעירים הטבוחים ביער רעים. הם וידאו בכולם הריגה. הוא אמר. הם ירו בהם מטווח קרוב. ליד שורת הבתים המנופצים שקרב נורא התרחש ביניהם ובתוכם, עמד האלוף יניב ואמר במבטאו הישראלי הגרוני כי בכל שנותיו בצבא מעולם לא ראה זוועות כאלו, שמכיוון שהוא מהסביבה תפס נשק ואפוד כששמע את היריות ורץ אבל שלא הצליח להיכנס לקיבוץ. כמה מחבלים היו פה? 

עד עכשיו ספרנו 103, אבל אני מניח שהיו פה יותר, אנחנו כלן הזמן מוצאים עוד גופות.  וכמה חברי קיבוץ נהרגו? אני יודע על 110. והיו האבדות של החיילים שנהרגו בקרב שהיה פה. הקיבוץ ריק מאנשים. המתים נאספו, החיים יצאו לים המלח להתרחק.  בדרך לכאן הבטתי באקליפטוסים השרופים וחשבתי שתוך חורף אחד הם יצמיחו ענפים ירוקים שילבלבו מתוך הגזעים המפוחמים והמרוסקים.  והמתים? אלו לא יחזרו. 

הזוועות שנחשפו בבארי (צילום :צור שיזף)

והחיים – האם יוכלו לחזור ולחיות ולהיות את הקיבוץ?

בארי היה קיבוץ לתפארת. השלווה הישנה של הבתים הקטנים. ירדתי אל הגדר. עמדו שם שני טנדרים של החמאס. הם חוסלו על ידי הצנחנים או שלדג, מי שנלחם בהם פה. קרב גדול היה פה. זחלי הטנקים והטרקטורים הענקיים שמחוץ לקיבוץ מספרים את סיפור הקרב. והיעלמם של האנשים. מי שמת, מי שנחטף, מי שנישרף, מי שהצליח איכשהו לשרוד, להימלט ולהגיע לים המלח. "כאן היה הבית עם בני הערובה". אמר יניב.

ומה קרה להם?
חלק הצליחו לשרוד, חלק נהרגו בפריצה. הבתים ההרוסים לא השאירו הרבה מקום לדימיון. האם מחבלי החמאס ריכזו את החטופים על מנת לקחת אותם והופעתם של החיילים הפכה אותם לבני ערובה? כניראה. ירדתי אל הטנדרים הלבנים של החמאס. מסביב להם היו שרועות גופות המחבלים, עטופות בשקיות לבנות, נעליהן מציצות מהשקיות. אבל בהמשך, היה בית מואר. ועוד בית. הלכתי אל הראשון. אולי יש שם מישהו. אולי אצא מהעולם המנופץ ואשמע צחוק של ילד, וקול רך של אשה ואמצא מישהו מנמנם מול הטלוויזיה.

לא הסתכלתי בשם המשפחה. לא רציתי לדעת. הדלת הייתה פתוחה, התריסים מורדים. זה בית שעדיין לא התעורר מתנומת יום שישי. הממ"ד היה פתוח ובגדי הילדים היו פזורים בו. בסלון היו כמה כיסאות הפוכים, כתמי דם ובקבוקים שבורים. החשיכה מחוץ למעגל האור היתה מעובה וחיילים ועיתונאים פסעו בשבילי הקיבוץ המנופץ. פסעתי בחזרה אל הרכב שחיכה לי מחוץ לשער הקיבוץ. לאורך כביש הכנסיה ישבו הצנחנים הצעירים.

פעם, לפני 45 שנים, גם אני הייתי כזה. דרוך, יושב בחושך ומחכה לפקודה. בתיק היו לי כמה שקיות של שוקלדים. הי! צעקתי בחושך אל החיילים היושבים על נשקם, צנפוס! תפוס! שרקתי את אחת משקיות השוקולדים שקניתי עבור בני הדודים שלא פגשתי כי הם בגדודים וסיירות אחרות.
נסעתי עוד כמה מטרים והשלכתי מהחלון את החבילה השנייה לקבוצה אחרת של צנחנים צעירים ולרגע הרגשתי איך ממרחק השנים יש לי עם האנשים הצעירים האלו, ועם המתים והחטופים והחיים כל כך הרבה משותף. כשיצאתי אל הכביש הראשי ניגן ברדיו לאונרד כהן את Who by Fire ואמרתי לעצמי, עם קשה עורף. נקום ונהיה ונבנה ונוליד ונטע ונקצור.