כולנו נחשפנו לקריאות לעזרה ולתרומה מצד יחידות מילואים ברשתות החברתיות ובכתבות בתקשורת. טענות על כך שאין מה לאכול ושהמחסנים ריקים. ואכן, התמונה האמיתית רחוקה להיות ממושלמת. אף פעם הציוד במחסני החירום לא יהיה מלא. אבל אפשר להעריך שהמצב מספק והוא ילך וישתפר בימים הקרובים ועוד טרם היציאה לקרב, אם תבוא.

זה היה קיבוץ לתפארת. עכשיו נותרו רק ריח המוות ועדויות הזוועה | מיוחד: צור שיזף מדווח מבארי

ברור שבעולם מושלם חיילי מילואים היו מתאמנים יותר, ובימ”חים היה ממתין להם מיטב הציוד, ארוז בניילונים וממתין לשמש אותם בלחימה. אלא שמדינת ישראל וצה”ל פועלים מתוך מחסור במשאבים. הצורך לתעדף משאבים ולהפנות אותם לצרכים הדחופים ביותר הוא תמידי. הכלכלה הצבאית הזו היא גם כלכלה של ניהול סיכונים, הדילמות הללו יומיומיות, וצה”ל בהובלת הרמטכ”ל ואגף התכנון, צריכים לנהל אותן ולהכריע.

היקף גיוס המילואים של הימים האחרונים הוא כמעט חסר תקדים בהיקפו. על פי המידע שהתפרסם בתקשורת, מעל כ־300 אלף חיילי מילואים גויסו בתוך כ־36 שעות. היכולת להתארגן, לצייד, לאמן, להאכיל, אינה מובנת מאליה וכמעט בלתי נמנע שלא הכל יעבוד חלק ובאופן מושלם. יש חוסרים. יש תקלות. יש מצוקות.

החיילים המתגייסים מרגישים, בצדק, שבהתגייסותם ונכונותם להילחם הם ממלאים את חלקם בחוזה, וחלקו של צה”ל צריך להיות מענה מיטבי. לכן למשל, מנות קרב, המענה של צה”ל להאכלת מספרים כאלו של חיילים, לא מספק אותם, והם מעלים ברשתות תלונות על כך שאין להם מה לאכול. כך גם בתחום ההצטיידות. החיילים, אלו שעזבו את הסדיר לאחרונה וגם אלו שמתגייסים ומשרתים ומתאמנים באופן סדיר, רגילים לרמת ציוד מיטבית ללחימה. בהיעדר משאבים, הצבא מתפשר על רמת הציוד המוחזק בימ”חים והציוד שם מיושן ולעתים לקוי.

ככל שעוברות השעות הצבא מצליח להשלים חלק מהחוסרים. בינתיים, המילואימניקים, שממשיכים להיות אזרחים מקושרים כל אחד במעגליו, לא מחכים ומשלימים אותם בעצמם. מסביב להם, אזרחים רבים, בהתגייסות אזרחית מפוארת, נכונים לסייע, לשלוח מזון חם ולרכוש ציוד משופר, שצה”ל לא יכול לספק כרגע. המאמץ הזה מובן, מדהים ומרגש, ובחלקו אף רצוי. ועם זאת, מי שעוקב אחרי הבקשות ברשתות החברתיות יכול לשים לב שלעתים הדברים מגיעים גם לידי אבסורד.

לאורך השנים הייתי לוחם שהתגייס לציוד חסר. הייתי מ”פ של פלוגת מפקדה שהיה צריך להסביר לחיילים למה אין ציוד מספק. הייתי מזכיר הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשות אלוף (במיל’) יוחנן לוקר (“ועדת לוקר”) שבחנה בין השאר גם את הסוגיה הזו והמליצה על פתרונות משלה.

למצב הזה אין פתרון מושלם. לגיטימי שחיילים שיכולים לשפר את איכות ציודם באמצעות משאבים שגייסו, יעשו זאת, וטוב יעשה צה”ל אם יתמוך במאמץ באמצעות חיבור לספקים שלו ובדרכים נוספות. נכון, זה מצב עגום ופתרון עקום. ועם זאת, לנוכח מציאות קשה כמו שאנחנו נמצאים בה, פתרונות שעובדים הם הדבר שצריך לאמץ. וביחד, ננצח! 

הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס