הטלפון מהטייסות הגיע מוקדם, השבת הייתה חמימה ומזג האוויר נוח. אף אחד לא ידע לקראת מה אנחנו הולכים, הייתה תחושת הפתעה גמורה ורצון שלא להאמין למה שמדווח. השמיים היו ריקים, והתאריך - 50 שנה אחרי יום הכיפורים ההוא.
"תישארו בבונקר, אנחנו באים": תיעוד דרמטי מהקרב על מוצב סופה
ההתייעצות הלילית והדרג המדיני שנשאר בחוץ: מה קרה בשעות שלפני הטבח
הגענו לתדריך בהרכבים חסרים, חלק מהמפקדים נשארו בטייסות שלהם, חלק מהמילואימניקים לא הצליחו להגיע. אספנו פקידות וחניכים, כל מי שהיה צריך סיוע. המשימה הייתה ברורה. ברגעים ספורים ניסינו לדמיין איך זה היה אז, ושום דבר לא היה דומה.
כלי הטיס היו מוכנים, והמכונאים המתינו באפודים הצהובים. ברגע מסוים היה נדמה שכולם באוויר, אבל איפה בדיוק, ואיך זה מתקשר למצב הקרקעי. ירי בלתי פוסק ולוחמה בלתי מתפשרת של צוותים במסוקי הקרב והסיוע.
אבל המציאות הייתה מרה, קשה מנשוא לעיכול ואף אחד לא הבין איך יש נצורים ביישובי העוטף ואין דיווחים על הכרעה, השתלטות או קרבות. הבוקר הזה נראה ארוך במיוחד, והחיבור למקלטי הטלוויזיה ניתק כאשר עלינו על הרכבים בדרך לבסיס.
את המידע קיבלנו מהתקשורת, והקושי נמהל בתסכול. חוסר הידיעה והתמונות היו בלתי נתפסים. מדינה שלמה הביטה דרומה ולא האמינה למה שמוצג על המרקע. הקולות מתוך הבתים בשיחות הטלפון, תחושת הניתוק והשקט המקפיא - כל אלה התערבבו בתמונות של שיירות המחבלים החוצות את הגדר ושבות בכלי רכב ישראליים, בקלנועיות ובטרקטורים שבהם יושבים תושבים ותושבות, ילדים וזקנים.
העוצמה שדמיינו רק כמה שעות לפני כן התרוקנה באחת מהריאות, קוצר נשימה לאומי פקד את כולנו. הצבע האדום תפס גם אותנו בירידה לליין, לקראת המטוסים. רצנו הלוך ושוב בינם ובין המרחבים המוגנים, מנסים לשמור על כולם ולא להיפגע חס וחלילה מפגיעה ישירה או מרסס.
בסוף לחצנו על הסטרטר, ומשם הצבע האדום אומנם נשאר רלוונטי - אך לא אפשרי. המנועים התחילו לצבור סל"ד והזמן דחק. להמריא כמה שיותר מהר ולהיבלע באוויר, התווך הטבעי ולכאורה שלנו. כך, בלי אישור מסודר, המראנו בשיירה דרומה בזה אחרי זה בתחושת דוחק מבצעי, שאנחנו מכירים כל כך הרבה שנים מפעילות.
תחושות קשות ידענו לאורך השנים, בחציית קו לילית לחילוץ, במבצעים שעד היום נשארו עלומים, וטוב שכך, במקומות רחוקים מאוד שבהם היינו לבד וכמובן תחת אש. אבל כאן התחושה הייתה שונה, משהו אחר שעוד ייקח לנו הרבה זמן להבין. את זה קשה להעביר במשדר חדשות, ארוך ומפורט ככל שיהיה. זה משהו שעוד ילך איתנו דרך ארוכה.
לשנות את המציאות
עכשיו, אחרי הפתעה כה קשה, הגיע הזמן להפתיע גם את עצמנו בפעולות משנות מציאות, שכן הפתעה איננה רגע מסוים במרחב. הפתעה היא תפיסת הפעלה, היא מחייבת אותנו קודם כל לחשוב מהיכן תגיע ההפתעה הבאה - והיא תגיע. היא מחייבת אותנו להגיב בצורה שתפתיע את הצד השני, ובכך להוציא אותו מאזור הנוחות, שאותו תכנן בקפידה במשך זמן ארוך.
ההתגייסות הלאומית גדולה ומרשימה, אולם אל לנו להתבשם בה בשלבים מוקדמים. העתיד יהיה הרבה יותר קשה, כוח האדם האזרחי יקטן בשל גיוס המילואים, אירועים קשים של הלוויות יעסיקו את העורף, צריכה ומלאים, עוצר תחבורתי, מערכת חינוך משובשת ויכולת לנהל שגרה נורמטיבית קבועה לאורך זמן.
העתיד הזה יגיע, ועמו האתגרים. זה הזמן לבסס מנגנונים אזרחיים בחסות הממשלה, ביישובים ובשלטון המקומי, להשלים חוסרים, לספק נשקים להגנה, לחבר בין יישובי קו התפר באשר הם בארץ ולכונן זמן תגובה של תגבורות צבא ומשטרה במקרה הצורך שעשוי להגיע. את רוח ההתנדבות צריך למסד, ואת העורף צריך לארגן. הוא לא יוכל לעשות זאת בעצמו ולבדו, זה לא נכון ולבטח לא יספק את החוסן הנדרש.
האירועים מהשבת האחרונה ישפיעו על החברה הישראלית כמו על כל הזירות סביבה. כך נכון לתכנן, ולכך נכון יהיה להיערך. שינוי המציאות בהפתעה מחייב זאת, וגם ההישגים הנדרשים מהמערכה הקרובה. ייתכן שהבידוד הלאומי בעולם יגבר, כמו הדאגה לביטחון האישי. אלו מחירים שניאלץ לשלם בדרך לתיקון המשמעותי שנידרש לבצע. כגודל שינוי המציאות שאנו נדרשים ליישם - כך תארך הדרך לשם.
יום הכיפורים הבא יגיע, גם 7 באוקטובר. דורות שלמים של ישראלים, יהודים ושאינם יהודים, מימין ומשמאל המנעד הפוליטי, נשים גברים, מבוגרים וטף. אלו שזכרו את שנת 1973 יזכרו מעתה היטב את מה שהתחולל כאן 50 שנה אחרי. התחושות ילוו אותנו עוד שנים ארוכות, הזיכרונות והתהיות גם כן.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים וסא"ל במיל'