אני חוזר אל העבר הרחוק. בשנות ה־70 התרחשו בישראל שלושה אירועי טרור מזעזעים ברצף. אחד בקריית שמונה; כיבוש בית הספר התיכון במעלות והרצח בנהריה. לא היה קשה להבין שבישראל אנו בפני התפתחות של תופעת טרור־פנים. בשנים הראשונות של המדינה היו אלה הפדאיון, מחבלים שחדרו מבחוץ ואיימו על חיי תושבים ביישובים מרוחקים. נוכח שלושת אירועים אלה תמונת המצב השתנתה.
הבשורה הנוראה מכל: עיתונאית מעריב שי רגב נרצחה במתקפת הטרור
לאחר הפעילות האווירית והימית: צה"ל נערך "לפעולת יבשה משמעותית"
פרסמתי בעיתון מעריב, בעריכת שמואל שניצר, רשימה שבה קבעתי שעלינו לפתח את כושר ההגנה העצמית של התושבים כולם. לא משטרה, לא משמר הגבול, לא כוחות הביטחון, אלא כלל התושבים במדינת ישראל הכשירים ורוצים להגן על עצמם ועל זולתם. המציאות, לאחר מכן, הוכיחה שלא טעיתי.
פיתוח כושר ההגנה העצמית של תושבי המדינה הוא חלק הכרחי ביכולת ההתגוננות שלנו מפני אירועי טרור. מאז התרחשו מאות אירועי טרור ובחלק גדול מהם הטבח נבלם לא על ידי כוחות הביטחון, אלא על שום שהיו במקום תושבי ישראל שנשאו נשק אישי וגם ידעו איך להשתמש בו.
אין אנו יכולים לעקור את תופעת טרור־הפנים בישראל. בוודאי לא במצב הנוכחי. אבל למרות כל זאת, רשויות המדינה, באופן עקבי ותוך עיקשות בירוקרטית, מגבילות את יכולת ההגנה העצמית של תושבי המדינה ובאופן עקבי מצמצמות, ככל האפשר, מתן רישיונות לנשיאת כלי ירייה.
בתחילה היה זה משרד הפנים שהעדיף מצב שבו יתקפו אזרחים חסרי הגנה על פני מצב שבו, חלילה, מי שקיבל רישיון לשאת כלי ירייה ישתמש בו נגד אדם אחר. ממשרד הפנים האחריות הועברה למשרד לביטחון הפנים, אך בפועל המדיניות כמעט ולא השתנתה. גם ההצהרות של השר לביטחון לאומי הנוכחי על הגברת יכולת ההגנה העצמית נשארו חלולות. המערכת המעניקה אישורים אלה ממשיכה את המסורת של הגבלת יכולתם של ישראלים כשירים לשאת כלי ירייה.
ידיד, חקלאי בצפון, שנע לבדו בשטחים שבהם קיימת תופעת הפרוטקשן, ועל אף שהוא כשיר בכל מובן שהוא, נדחתה בקשתו לנשיאת כלי ירייה. בדקתי ספציפית ולפרטים נושא זה. הוא פשוט לא נפל במסגרת הקריטריונים של המשרד לביטחון פנים וזו מסגרת מצומצמת ומגבילה במתכוון.
ולכל זאת יש השלכות על כל מה שאירע בעוטף עזה ב־7 באוקטובר והלאה. לפעמים סיפור קטן ואישי משקף את תמונת המצב כולה יותר מאשר ניתוחים אסטרטגיים או מילים גדולות על מערכות הגנה. והסיפור הוא סיפורו של עמית גוטליב (37) מעין הבשור, כפי שמצוטט בכתבתו של דודי פטימר בעיתון מעריב מה־9 באוקטובר. גוטליב הוא אחד מגיבורי טרגדיית ה־7 באוקטובר.
עם כיתת כוננות קטנה ומוגבלת בציוד, הוא הצליח למנוע חדירת עשרות מחבלים חמושים היטב אל היישוב פנימה, בעיקר עם רובי שני קנים ואקדחים. עמית מספר לנו כדלקמן: “לפני שנה היו פה 42 כלי נשק ארוכים, ולאחרונה צמצמו את הכמות לשישה. בכל שעות האירוע היינו על הגדרות, חתרנו למגע, בלי נשק רציני”.
איני יכול שלא להתבטא בגסות. כדאי לדעת מיהו אותו אידיוט חסר שיקול דעת, שהחליט ליטול נשקי הגנה מכיתת הכוננות של עין הבשור, שרק בזכות גבורתה נמנע אסון נוסף ומחריד. לא ייתכן שאותו אידיוט, ואין זה משנה באיזו רמת פיקוד הוא מצוי, לא ייטול אחריות.
קשה מאוד לעכל שכל אוגדת עזה, בהשראת הפיקוד הבכיר, הייתה ברמת אפס מוכנות מול מתקפת המחבלים, אבל אי אפשר להבין מצב שבו מישהו נוטל אחריות ומונע מתושבי עוטף עזה את היכולת להגן על עצמם ופורק אותם מנשקם. זה הרי שיא השיאים של כל טמטום אפשרי. זה לא ייסלח ואסור שזה ייסלח.
אני מזדהה עם רשימתו של ידידי, יוסי אחימאיר, מ־9 באוקטובר, שבכנות אומר לנכדו, “צא למלחמה”, “הצל את המדינה”, על אף הכשל המחפיר של הממשלה והפיקוד הבכיר בצה”ל. אבל אי אפשר במקרים בולטים להשאיר את שאלת האחריות האישית לאחר כך. את האחראי למתן ההוראה לפריקת הנשק של כיתת הכוננות בעין הבשור יש להדיח במהירות מתפקידו וגם את כל אלה שהיו שותפים להחלטה זו.
אלמנט ההגנה העצמית הוא חלק חיוני ולא נפרד ממאבקנו בטרור. לכל אדם יש גם זכות יסוד להגן על עצמו והגיעה השעה שרשויות המדינה לא יפקירו את הביטחון האישי של תושבי המדינה על שום שהן חוששות לשאת באחריות של מתן רישיונות לנשיאת כלי ירייה.