עשרות שנים היא חקרה את זוועות הנאצים ואת עדויות הניצולים ממחנות ההשמדה, וחיה בתחושה ש"לנו זה לא יקרה". אבל מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023 אילץ את פרופסור חנה יבלונקה, חוקרת שואה מאוניברסיטת בן-גוריון, לעדכן את הדיסקט. עכשיו היא קובעת שקמו חקיינים לנאצים. הפשעים נגד האנושות שביצעו מחבלי החמאס מזכירים לה את פשעי האיינזצגרופן, יחידות החיסול שהתקדמו אחרי הצבא הנאצי בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה והוציאו להורג יהודים שנקרו בדרכם.
שבת מרה וקשה מנשוא: מיומנו של טייס מסוקי קרב
"יישובי העוטף עברו פוגרום מרוצחים נתעבים", היא אומרת. "התיאורים על תינוקות וילדים כפותים שנורו בעורפם, ההתעללות בגופות החיילים, אונס הנשים – כל אלה החזירו אותי לעדויות מתקופת השואה; בבאבי יאר הגרמנים אספו עשרות אלפי יהודים על שפת מכתש בקייב וקצרו אותם לתוך בורות ירי, וכאן טבחו במאות ממשתתפי מסיבת הטבע, השליכו את הגופות לבור גדול ווידאו הריגה. הנאצים לא ערפו ראשים של יהודים. במובן הזה הם היו יותר סטריליים מרוצחי החמאס!".
משבת האחרונה היא בסערת רגשות. הקריאות הנואשות לעזרה של נשים וילדים שהסתתרו בממ"דים, חלקן בלחישות שהוקלטו במכשירי טלפון סלולאריים, ותיאורי הזוועה תוך כדי הלחימה ולאחר טיהור היישובים, שברו אותה. על סמך דברים ששמעה מתלמידיה ועמיתיה באוניברסיטה, תושבי העוטף ששרדו את התופת, ברור לה שפרק כזה טרם נכתב בתולדות העם היהודי. "אני בת לשורדי שואה. הוריי הם מבוני הארץ, אוהבי אדם, לכל אורך ילדותי ידעתי שנפער בליבם פצע גדול מימי מלחמת העולם השנייה, ורק עכשיו התחלתי להבין מה ליווה אותם כל חייהם".
"היהודים נקלעו לשואה במצב של חוסר אונים מוחלט. שורדי השואה שעלו ארצה בנו את ביתם מחדש. הם היו בטוחים שזהו סלע קיומם. והסלע הזה נשבר. קראתי מכתבים שבהם אימי כתבה איך היא רוצה להתאבד כשאיבדה תקווה באושוויץ, ותכנים דומים הופיעו בפוסטים שחיברו צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, ששמעו את הפורעים מהחמאס פורצים לבתיהם ונפרדו מיקיריהם בתיאורים קורעי לב. אז ועכשיו משפחות שלמות נמחקו", אמרה.
משבת בשעה 6:30 בבוקר הופיעו הפלאשבקים. הזוועות בבארי, נתיב העשרה, נחל עוז וכפר עזה, כמו גם בעוד יישובים צמודי גדר, עוררו את הטראומה שהייתה חבויה בקרב ניצולי השואה. יבלונקה: "התחושה שאתה לבד בעולם ואין מי שיציל אותך הייתה מנת חלקם של תושבי הקיבוצים והיישובים המותקפים, כפי שקרה ליהודים בגטו ובמחנות ההשמדה לפני שהוצאו להורג. אין דבר שיכול לערער יותר את הבית הזה שבנינו כאן".
בעולמה הרגשי מופיעות עוד אסוציאציות לאפלת הגטו. "השואה צרובה לנו ב-DNA. כאשר שמעתי על אימהות בקיבוצי העוטף שהשתיקו את התינוקות לבל יבכו ויסגירו את מקום המסתור של המשפחה, נזכרתי במילות השיר 'אמא, מותר כבר לבכות?', פרי עטו של נתן אלתרמן בהשראת סיפורו של אבא קובנר".
התיאורים מכמירי הלב על תושבים שנפלו לזרועותיהם של לוחמי צה"ל, משמר הגבול והיחידה ללוחמה בטרור (ימ"מ) שהצילו אותם, החזירו אותה 78 שנים לאחור, לימים שבהם ניצולי מחנות ההשמדה, אודים מוצלים מאש, נפגשו לראשונה עם לוחמי הבריגדה היהודית, חטיבה לוחמת שסופחה לצבא הבריטי. "אסירי המחנות זיהו את סמלי המגן דוד על המדים של חיילי הבריגדה היהודית שבאו לשחרר אותם – ונפלו לרגליהם".
יבלונקה נולדה בתל אביב וגדלה בבאר שבע להורים יוצאי צ'כוסלובקיה של פעם. אביה פרופ' גבריאל טורק, מראשוני האורתופדים בנגב, היה ממייסדי בית הספר לרפואה בבן-גוריון. היא עצמה לימדה באוניברסיטה. דורות של תלמידים חייבים לה את הצלחתם האקדמית. גם אחרי פרישתה מתחום ההוראה האקדמית המשיכה פרופ' יבלונקה לחקור ולנבור בעבר. חמישה ספרים פרי עטה קצרו הצלחה רבה, האחרון שבהם 'ילדים בסדר גמור' הפך לרב מכר.
הוא עוסק בביוגרפיה הקולקטיבית של הישראלים הראשונים שנולדו כאן בשנים 1955-1948. זהו דור מרתק, מיוחד, ראשוני, בטעמים עזים של מר-מתוק, צחוק ודמע. רבים מהם בנים ובנות של ניצולי שואה ושל עולים מאסיה ואפריקה. 70 עמודים בספר הוקדשו למלחמת יום הכיפורים, האירוע שטלטל את חייהם. "הוזמנתי לדבר על הספר באירוע לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, והנה נפל עלינו עוד אסון, חמור עוד יותר".
ב'ילדים בסדר גמור' מסופר על יחידה צבאית בשם 'צנזורת דואר חיילים' (צד"ח). תפקידן של החיילות ששירתו בה היה לעבור על הדואר, להעתיק את כל המכתבים כדי לוודא שאין בהם חריגות מן הכללים של שמירה על בטחון-שדה.
אחת לחודש חיברו החיילות דו"חות על מצב-הרוח בצבא. קריאת המכתבים מאפשרת לספר את סיפור התהליך שהחיילים עברו במהלך מלחמת יום הכיפורים, מ'מלחמת ששת הימים רוכבת שנית' ועד לתובנה שאנחנו בסיפור אחר לגמרי. במלחמה ההיא למעשה נקבר דור. "את הספר כתבתי בדם לבי. כ-400 חיילים שנפלו במלחמת יום הכיפורים היו בנים של ניצולי שואה", היא מציינת בכאב. "וכן, הייתה תחושת הפקרה במלחמת יום הכיפורים, רק שאז היה מדובר בחיילים מצוידים בכלי נשק ולא בתינוקות, בילדים ובקשישים חסרי ישע. ופתאום אוכלוסייה אזרחית, הורים, ילדים וקשישים, מופקרים לגורלם במדינה שהלוגו שלה הוא Never again".
ואף-על-פי-כן, לשיטתה, השואה אסור שתהיה בסיס להכרעות של מדינה מודרנית, ולדבריה "כוח העמידה של העורף מהווה מקור עוצמה לא פחות חזק מהכוח הצבאי".
ואיפה אנחנו עומדים כרגע מבחינת כושר העמידה?
"זהו הנעלם הגדול. כוח העמידה נשען גם על איכות המנהיגות והאמון הציבורי בה. הייתי מוותרת על סיסמאות וקלישאות בנוסח 'אנחנו ננצח'. קצת צניעות. אפילו וינסטון צ'רצ'יל בחר להתנסח אחרת, ואני מציעה לאמץ את רוח הדברים של המנהיג הבריטי שדיבר בזמן מלחמת העולם השנייה על 'דם, יזע ודמעות'".
