ה־7 באוקטובר, שמחת תורה, ייצרב כ“יום הכיפורים” החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל: נעשה טבח בקיבוצים, במושבים ובערי הדרום; הסיוע בושש לבוא; ותפקוד הממשלה, גם עתה, כושל ובלתי מספק. מעל ל־1,300 הרוגים, כ־3,000 פצועים, כ־200 חטופים. כל אלה, לצד הרס ואובדן אמון טוטאלי בשלטון ובמוסדותיו.
צה"ל לתושבי אחת השכונות הגדולות בעזה: "למען ביטחונם - צאו לדרום הרצועה"
מתקפה בליכוד נגד נתניהו: "הנהגה שמרחמת על מפלצות לא ראויה להנהיג"
אף שכל ביקורת שמושמעת מסויגת מיד בכך שעכשיו לא הזמן לחפש אשמים, ברור שנתניהו נושא באחריות ישירה למחדל האדיר הזה, שהמיט על ישראל אסון גדול. הוא זלזל באבו מאזן וטיפח והעצים את חמאס; התעלם מכל ההתרעות על כשירות הצבא ולכידות החברה הישראלית המקוטבת והמשוסעת; הציב 26 חטיבות לוחמים בגדה המערבית במטרה לשמור על המתנחלים, בשעה שהפקיר את ביטחון חלוצי הנגב והפריפריה.
רבים, לרבות בקרב מצביעי ימין והליכוד, איבדו בו את אמונם ואינם סומכים עוד על כישוריו ושיקול דעתו. קריאות להתפטרותו עוד תישמענה ברמה. מחדליו עוד ייחקרו לאחר המלחמה.
משהוקמה ממשלת חירום, הקבינט המצומצם והקבינט הרחב יצטרכו להציע מתווה למדיניות התגובה. אך התיקון העמוק לא יכול להיעשות מבלי להביא בחשבון שהמחדל הוא תוצאה ישירה של ליקוי המאורות ויהירותו של ראש הממשלה: נתניהו הוביל וטעה בענק כשהתעלם והתנכר למנהיג הנבחר של הפלסטינים, ובמו ידיו הכשיר את התעצמות חמאס.
לכן, הציפייה מכניסת אנשי “המחנה הממלכתי” לממשלה היא לעצב מתווה מקצועי אסטרטגי לקביעת המדיניות. ראשית, לקביעת היעד הצבאי, שייקבע רק תוך תכנון מושכל של עוצמת ומגבלת הכוח.
אין ספק שהטבח האכזרי מחייב תגובה חזקה, אולם ההצהרות הגורפות על “חיסול ומיטוט חמאס” מתעלמות ממגבלות קיימות, שהרי לא בכדי במהלך 18 השנים מאז הנסיגה מעזה, ראשי הממשלות ושרי הביטחון, לרבות נתניהו, נרתעו מלעשות כן. אסור לייצר אשליה ש”יהיה בסדר”, ובוודאי לא לצאת לפעולה שתגבה מחירים כבדים בחיי חיילים או מפלה חס וחלילה, במיוחד אם נצטרך להילחם בשתי חזיתות או יותר.
שנית, היעד המדיני, הנוגע לכשל החמור של נתניהו ושותפיו, והסירוב לייצב באזור הסדר של חיים משותפים עם מדינות ערב והפלסטינים. תפקיד ממשלת החירום והקבינט המצומצם יהא, בין השאר, להשיב את החזון המדיני לסדר היום, למשל תוך חתירה לאימוץ היוזמה הסעודית, שהכריזה בשם כל המדינות הערביות והמוסלמיות כי הן “מוכנות לשלום ויחסים נורמליים עם ישראל, אם זו תיסוג מהשטחים שכבשה ב־67' ותמצא פתרון צודק ומוסכם לשאלת הפליטים”.
יש להתנער מקונספציית ה”עם לבדד ישכון”. בעולם המודרני, עם מרוץ החימוש הקטלני, אין צבא שיכול לעמוד מול כל העולם הערבי. דברי רהב קיצוניים וכוחניים חייבים לפנות מקומם לשיקול דעת ולערכים היהודיים והאוניברסליים, לענווה, למתינות. אנו זכאים לכך שהמנהיגים שלנו יהיו מחויבים לערכים אלו, ולחזון מגילת העצמאות. עם פחות מזה לא נשיג לעולם ערובה לביטחון.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר ותושבת קיבוץ נגבה שבדרום