מיום הקמת המדינה, כשאלפי ניצולי שואה הגיעו לכאן מהתופת הנאצית, הבטיחו ולא הפסיקו לפמפם לכל יהודי על הגלובוס: “לא עוד!”. לא עוד נשים, ילדים וזקנים נטבחים, נשרפים, לא עוד יהודים מובלים כצאן לטבח. ב־7 באוקטובר התנפצה הבטחה זו, שכל יהודי גנז בלבו כפוליסה של חברת ביטוח עם רקורד מוכח של 75 שנות המדינה, לרסיסים.
"להשגיח מקרוב": האם ביקור ביידן בישראל הוא הבעת חוסר אמון בנתניהו?
נכון היו מלחמות קשות וכואבות, מבצעים ופעולות, מהלכים שכשלו, אבל מאז הקמת המדינה לא נראו כאן תופעות נוראיות וחמורות כאלה שבהן נשים, ילדים וזקנים חסרי אונים וישע ניצבים מול מפלצות אכזריות כאלה ומשלמים בחייהם, כשדם של יותר מ־1,300 קורבנות זועק מהאדמה, כשכאבם של כ־4,000 הפצועים מהדהד בתוכנו, כשזעקות השבר של משפחות החטופים־נעדרים־שבויים מטלטלות מדינה שלמה, כשכל ישראלי ויהודי בעולם שואל: “איך הופתענו?”, “איך הפקרנו?”, “איך נכשלנו?”.
בשעה שכתב האישום מהחמורים ביותר שידענו נכתב כאן בסתר, ומוקדם ברגעי לחימה אלה להתייחס אליו, יש מי שכבר דואג לטפטף, לרמוז בדרכים שונות ובעיקר להפנות את האצבעות המאשימות לעבר מערכת הביטחון, צה”ל, אמ”ן, שב”כ, רק לא לעבר הממשלה הכושלת וכמובן לא לעבר נתניהו, כי הוא לא ידע ולא שמע ובעצם לא היה מודע למה שהתרחש בשבת ה־7 באוקטובר דקה אחת לפני שזה החל. כל זה כהכנה למה שיקרה כאן בשש אחרי המלחמה.
לכן זה המקום והזמן להזכיר לכל מי שמפעיל ומתזמן את הקמפיין להצלת נתניהו וממשלתו, את דברי ראש האופוזיציה ב־1973 מנחם בגין לראשת הממשלה גולדה מאיר בעקבות מחדל יום הכיפורים: “אם ידעת - חמור מאוד. אם לא ידעת - עוד יותר חמור”. מוזר לשמוע את נתניהו מצהיר בשעות אלה בנאומיו: “אני אבנה, אשקם את יישובי העוטף”, כמו מי שמחזיק בידו תעודת ביטוח לראשות הממשלה לעוד עשר שנים לפחות.
ה־7 באוקטובר הוליד מושג חדש - “דרומבונים” בלשון העגה של אמסלם. ההפך מ”צפונבונים”. “דרומבונים” הם תושבי עוטף עזה שהופקרו ברשלנות פושעת שאין עליה כפרה, ששעות ארוכות התגוננו לבד מול רוצחי חמאס בעזרת לוחמי כיתות הכוננות, גיבורי המלחמה הזו שעוד ידובר בהם וברבש”צים שלהם רבות.
ישובי העוטף היו מאז הקמתם חגורת הביטחון של הנגב המערבי מול הטרור העזתי ובעבר גם מול הצבא המצרי. אלה שיישמו את תורת טרומפלדור והציונות - “הגבול ייקבע במקום שבו המחרשה תחרוש את התלם האחרון”. למרות עול הביטחון הכבד לאורך השנים, למרות הקשיים, אנשי העוטף הפכו את חבל הארץ הזה לגן עדן עם חקלאות פורחת, תעשייה ותיירות מוצלחת, מערכות חינוך ותרבות למופת. למרות שממשלות נתניהו לא התייחסו אליהם, הם נותרו “המגל והחרב” שעליהם נבנו יישובי הספר והמשיכו לפרוח. רבים מהם בעידן ממשלות הליכוד בראשות נתניהו כונו בבוז “שמאלנים”, “בוגדים”, “אנרכיסטים”, תארים שליוו אותם עד לשבת ה־7 באוקטובר, כשהם הופקרו לנפשם, נשרפו ונטבחו בממ”דים שלהם או שמצויים היום בשבי חמאס. כן, אלה הם ה”דרומבונים” ששילמו מחיר יקר מאוד במחדל הנורא הזה.
אי אפשר לחתום את השבוע השחור הזה בלי להקדיש כמה שורות לתפארת לוחמי כיתות הכוננות ביישובי העוטף, שחלק לא קטן מהם כבר לא איתנו. בימים הקשים של אמצע שנות ה־50, כשטרור הפדאיונים מעזה פגע בנו קשות, כתב יחיאל מוהר המנוח את השיר “כיתה אלמונית” שהוקדש לאותן כיתות שלחמו בפדאיונים, לאותו קומץ לוחמים אמיץ שחירף נפשו כמו בימים אלה על הגנת המולדת. שיר זה מתאים גם לשעות אלה: “יעל שיר לכיתה אלמונית / איתנה כאבני הגזית / נשמתה להבה ודגלה אהבה, הנושק שמי עבר ועתיד / יעל שיר לכיתה אלמונית”.