התחושה ההולכת וגוברת לנוכח הפוגרום הבלתי נתפס, הגדול ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה, כי ישראל שאחרי ה־7 באוקטובר תהיה שונה מישראל שלפניו, היא למרבה הצער, אשליה שתתנפץ. בעוד אנו נחשפים לסיפורם של הישראלים והישראליות אשר עסקו ביישוב הארץ ונאלצו להתייצב מול ארגון טרור רצחני ומתועב ולסיפורם של ישראלים צעירים רבים אשר רצו לחגוג במסיבה של אהבה ושלום ובעוד ישראל קוברת את בניה ובנותיה היפים, ובעוד משפחות החטופים אינן יודעות יום ואינן יודעות לילה בשל החרדה לגורלם, ובעוד קמים מפעלי עזרה הדדית – נדמה כי בלשכת ראש הממשלה מתחרשת היערכות שנראית כלקוחה מיקום מקביל.
בשלב זה, כאשר בכירים לוקחים אחריות אישית, מי שבראש הפירמידה, ראש הממשלה נתניהו מתכונן למשימת חייו הבאה - מזעור חלקו במחדל והרחקתו מאחריות לו. כמה שונה נתניהו מהתנהלותו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז”ל בליל ה־14 באוקטובר 94’ לאחר כישלון חילוצו של נחשון וקסמן ז”ל.
שוב יושבים פרשנים בשלל ערוצי הטלוויזיה ומדברים על סיום תקופת נתניהו ועל ועדת החקירה אשר תחקור את מחדליו. כמה עוד יתארו את חוסר התפקוד של המערכות בממשלה בראשותו, כמה עוד נשמע את זעקות היישובים בדרום על חוסר המיגון, על חוסר התקצוב. נתניהו הוא לא צ’רצ’יל, הוא גם לא היה כזה מעולם. אבל יש לו מומחיות בולטת - צריבת התודעה. בשש אחרי המלחמה כל האחרים יהיו אשמים מבחינתו - החל ממשה רבנו, עבור בהרצל ועד כל המנהיגים מקום המדינה. החדשות הרעות הן שהוא גם יצליח בכך.
לכן אין צורך לעצור את הנשימה ולחכות לשש אחרי המלחמה. נתניהו, כמו נתניהו, ישתמש בתחושת הקורבנות ויצליח לשכנע את קהל בוחריו שהמחדל הגדול הוא אסון לא לו. ד”ר אבישי בן חיים ימלמל משהו על חוסר הנכונות לקבל את בחירת העם, ועמית סגל יוציא את קצפו על התנתקות ועל אוסלו, שני אירועים שנתניהו יכול היה במשך שנים לקבל החלטות מנהיגותיות באשר אליהם, אך הוא תמיד בחר במדיניות שב ואל תעשה. בעוד אנשים ימשיכו ללקק את פצעיהם על אובדן החיים ואובדן הבית, נתניהו ימשיך למצוא דרכים למסמס את אחריותו ואת חלקו באירוע. ועדת החקירה תיעצר בש.ג.