בעקבות המלחמה, ולא רק בעקבותיה, על ממשלת החירום, ואף על כל ממשלות ישראל שתוצבנה בעקבותיה, לשנות מהיסוד סדרי עדיפויות בניהול המדינה אם אכן אנו רוצים לשמור על מדינת ישראל בשלמותה ואף לחזקה. ראשית, שינוי עדיפויות בתקציב המדינה. יותר תקציבים לחיזוק צה”ל במערכות מתוחכמות; בקווי הגנה בגבולות; באימון חיילים; בהרחבת יחידות העילית; יחד עם חיזוק העורף - דירות עם ממ”ד, מרחבים מוגנים וחיזוק כושר ההגנה העצמית של האוכלוסייה האזרחית. לא גדענו את מפלצת הטרור ואף לא נוכל לגדוע את ראשה, יהיה מקורה אשר יהיה, ודי עם האשליות.
שנית, להקפיא לחלוטין את הרפורמה המשפטית־משטרית. יש מקום למספר שינויים ושיפור איזונים, אבל לא כך עושים זאת, בטח לא רפורמה כה מרחיקת לכת. רפורמה זו הוצעה כהכרזת מלחמה, כקריאת ניצחון. היא זעזעה את האוכלוסייה כולה על שני צדדיה. היא פילגה את העם והקצינה את הניגודים. היא החלישה את החברה, את הכלכלה ואת דימויה של ישראל בעולם שוחר החופש. חברי קואליציה שלא נכחו בדיונים באו להצביע על פי צו מבלי ששותפו בעיצוב התוכן. זוהי זילות תפקידו של חבר הכנסת.
ומנגד, לחדול עם העברות כספים סקטוריאליות למגזר החרדי. זה כבר לא כל כך פשוט ולא עובד. הציבור האילם בישראל, המייצר מקורות תקציביים באמצעות המיסוי, כבר אינו מוכן לראות שפרי עמלו מתועל לחיזוק המגזר החרדי, בהעדפה ברורה ומובהקת ובקידום אינטרסים שאולי מעודדים לימוד תורה ותורמים לבורות של חלק מדור הילדים, אך קוטלים את עקרון השוויון, לא תורמים להתפתחות המשק ולא לשותפות בהגנה על המדינה.
שינויים בתחומי המשפט והמשטר יכולים להיעשות לא בדרך של הסכמות מבחוץ, אלא בדיונים המשותפים לכל סיעות הבית, תוך שמירה על ערכי דמוקרטיה בסיסיים וחיזוק שירות המדינה. את כל מה שהושג עד היום בתחום הרפורמה המשפטית־משטרית יש לבטל. להתחיל הכל מחדש לאחר שנגיע לתקופת רגיעה.
שלישית, להתחיל להיאבק ברצינות בקללת הפשיעה והאלימות. לצד הטרור זוהי אחת התופעות המאיימות על עתיד החברה. יעד זה לא יושג מכוח שיפורים בעבודת המשטרה. עלינו לבנותה מחדש. בתקופת כהונתי כחבר כנסת ליוויתי את עבודת המשטרה מקרוב. העברתי מספר חוקים שיאפשרו לייעל את המאבק בפשיעה כמו הפקעת רכוש של סוחרי סמים ותקיפת תעשיית גניבות רכבים. משטרת ישראל עובדת, במידה רבה, על פי דפוסי עבודה אנכרוניסטיים. חקירת פשעים אחר ביצועם – לא מניעה. אפס נוכחות בערי הארץ; תנועה במכוניות שיטור בלבד, בכבישים ולא מחוץ להם. יש לייבא למשטרה בכירים מצה”ל והשב”כ. לרענן חשיבה. לשנות דפוסי עבודה. עד היום טרם השכלתי להבין מדוע כה הרבה שוטרות ושוטרים מצויים בתחנות ובמשרדים במקום לצאת לשטח. ומדוע המשטרה לא מציבה מארבים במוקדי הפשיעה.
ורביעית, עצירת ההליכים ושלל החוקים המשנים את האיזון בין מגזרי החברה וההופכים את ישראל למדינת דת. חוסר ההתחשבות בציבור החילוני ובציבור הדתי־מסורתי וקידום חוקים המחזקים את שליטת הדת על אורח החיים החופשי בישראל מסכנים את עתיד המדינה. פשוטו כמשמעו. לא על בסיס ערכים אלה התפתחה התנועה הציונית ולא על בסיס ערכים אלה הוקמה המדינה. יש לבלום וככל האפשר אף לבטל חוקים שמשמעות האמת שלהם היא כפייה דתית. לציבור החילוני והדתי־מסורתי בישראל תרומה אדירה ומכרעת לחוסן הכלכלה והתפתחותה וכן בבניית כוחות ההגנה של ישראל מפני איומים מבחוץ. זלזול ברגשותיו של ציבור זה ירסק את רעיון החיים המשותפים שכבר עכשיו מסתמנים בו בקיעים עמוקים.
כן, אפשר להבין כי בעולם הפוליטי שואפים להשיג כוח שלטוני. ניתן אף להבין את הצורך בבניית קואליציה שלטונית. אבל אסור להסכים לחציית קווים אדומים המסכנים סיכון של ממש את עתיד המדינה. ויתורים פה ושם אולי כן, אך לא קידום מגמה הקורעת את העם לצורך ביסוס כוח שלטוני. אנו זקוקים לשינויים מרחיקי לכת בניהול המדינה. ד