שבעים וחמש שנים אנחנו חיים כאן בנסים. אבותינו ואמותינו השתוקקו לעלות לארצנו הקדושה, חלקם הצטרף לעליות הראשונות וחלקם הגיע לאחר קום המדינה. הם אהבו את הארץ ונטלו חלק בבנייתה וביישובה. היו להם ניסיונות מרים וקשים בדרך. סבתא רחל ע"ה, סבתו של אבא, אשת מופת והליכות, שילמה בחייה את מחיר השנאה שבין ישמעאל לבני ישראל עוד טרם קום המדינה. בשנים הראשונות, הפדאיון זינב וקטל בהם. בהמשך, מכוניות תופת וחגורות נפץ, ולימים, פיגועי ראווה באוטובוסים. הכלים השתנו אבל השנאה נותרה זהה.
אלו היו אבנים בדרכו של עם שקם לתחייה ובונה את עתידו בארץ המובטחת לאבותיו. אבל את אבני הנגף הללו הם הפכו לאבני דרך. העוז שלהם, הרוח, העוצמה והנחישות הבעירו בלבנו את האהבה לציון והמחויבות לארץ ולאזרחיה.
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים יצאתי עם כוחות הביטחון למוצבים בגבול. שרנו ורקדנו ודיברנו דברי אמונה וחיזוק, וחיילים רבים לא שוכחים את זה עד היום. ב"צוק איתן", המבצע הבלתי נשכח, זכיתי לעמוד לימין החיילים וכך גם בשאר מערכות ישראל במהלך השנים.
גם עתה, לאחר השבר הנורא של למעלה מ־1,300 קורבנות ובהם ילדים, זקנים ונשים – שנרצחו על קידוש השם בידי מרצחים שפלים; מאות שבויים - שכולנו תפילה לפדייתם המהירה ולשובם הביתה; הפצועים - שהשם יחיש להם רפואה בקרוב; ובתווך מיליוני אזרחים מבועתים, תוהים מה ילד יום - יצאתי במסע אל ישראל הלוחמת. ישראל היפה.
נסעתי לעודד את החזית. נכנסתי לבסיס חיל האוויר ועודדתי את הטייסים לפני צאתם לפעילות ונסכתי בהם כוחות, ולמען האמת, הם נסכו בי כוחות. האמונה היוקדת שלהם והאש בעיניים הן הערובה לניצחוננו בס"ד. משם המשכנו לגדודים, ובכל מקום בו היינו הפחנו תקווה ואמונה בלב הלוחמים.
דוד המלך אומר בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". בגיא צלמוות – אופקים ורעים, כפר עזה ובארי – אתה עמדי. נכון, היה כאן הסתר פנים נוראי, איך הצליחו בקלות כזו אלפי מחבלים להיכנס לישראל ולטבוח במיטב בנינו, אבל אנחנו יודעים ומאמינים כי אלוקים עמנו, גם כשזה לא גלוי לעין.
עברנו בשנה האחרונה טלטלה של ממש, קיטוב בין אחים, בין יהודים. זה נורא. אין לנו את הפריבילגיה לשנוא איש את רעהו. אנחנו המעט, האיכותי כמובן אבל הקטן בכמות, ואנחנו חייבים להתאחד, להתלכד, לחיות זה עם זה באהבה. אחים אנחנו.
כשהאויב בא להכות בנו, הוא לא הבדיל בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין ספרדים לאשכנזים. בעיניו, כולנו אחד. חבל שהיינו צריכים לעבור אירוע כבד שכזה ולגלות את היופי של "כל ישראל אחים".
אברהם אבינו עקד קורבן אחד וזכה שעם ישראל יצא מבנו יצחק. עם ישראל עקד זה עתה 1,300 קורבנות שדמם מבעבע. הבה נהיה זכר לקדושים, נחיה באהבה ובשלום ותהיה זו נחת רוח לנשמותיהם שעלו בסערה השמימה.
וכך היו שרים ניצולי מחנות ההשמדה הנאציים ומחנות הגולג הסיביריים, שורדי האוטו דה פה ומסעות הצלב: "עם כל זה אני מאמין".
המסע עדיין לא תם.
הכותב הוא רבה של מגדל העמק, חבר מועצת הרבנות הראשית, נשיא מוסדות "מגדל אור" וחתן פרס ישראל