מסיבת העיתונאים של החטופה ששוחררה, גב' יוכבד ליפשיץ, כמוה, ברוח ימים אלו, כטבח תקשורתי הסברתי, טבח תדמיתי נוראי למדינת ישראל, מילים שמשמעותן עלולה להמיט חלילה אסונות נוספים, ודאי לא באשמתה של גב' ליפשיץ. ליבי איתה, עברה טראומה נוראית. בעלה עדיין נתון בתוכה.
האם מדינת ישראל החליטה להתאבד? האם למעלה מחצי יממה שחלפה מאז שוחררו לשמחת כולנו שתיים מתוך 222 החטופות והחטופים, לא הספיקו על מנת להתארגן על המותר והאסור? על הכן הלא? האם נהיינו עד כדי כך אטומים? מדובר בפיגוע הסברתי מהחמורים שעשינו לעצמנו אי-פעם.
אסור היה בתכלית לאפשר את מסיבת העיתונאים האומללה הזו. לשם מה היה צריך אותה? לשם מה אפשרו לה לדבר בפומבי? את תאבונו של מי היה צריך להשביע?
לכל היותר היה צריך להקליט את גב' ליפשיץ באופן מסודר, בתוך החדר, מתודרכת על כל מילה וכל מבע פנים ע"י גורמי השב"כ וההסברה הבכירים ביותר, אומרת רק את מה שנכון וצריך. כן היה צריך להפגיש אותה לשיחה סגורה מאוד עם משפחות החטופים – להן בלבד מגיע לשמוע יותר, בפיקוח ובהשגחת השב"כ.
איש מאיתנו אינו יודע אם תודרכה והאם אוימה ע"י הנאצים של חמאס-דאעש שחטפו את בעלה ואותה והאם תודרכה על ידם מראש מה לומר ומה לא לומר, לבל יאונה רע לבעלה או לשאר החטופים אם לא תחמיא לחוטפיה על טוב ליבם ונפשם הרכה וההומאנית. אינני מתעלם כמובן מאפשרות זו.
מדינה חפצת חיים הייתה חייבת להחליט עבורה מה היא אומרת ומה לא, אם בכלל, ומתחשבת כמובן, למען שאר החטופים, גם בכך שאולי תודרכה ואוימה ע"י חוטפיה.
רק אם גורמי השב"כ וההסברה היו רואים אינטרס בטחוני בכך שתגיד משהו, היה עליה לדבר ולומר בפומבי לכל היותר שהיא כמעט לא זוכרת כלום ורק זוכרת שגררו אותה כמו סחבה על אופנוע, היכו אותה נמרצות, הריצו אותה מאות מטרים בתוך מנהרות אפלות ושהיא פחדה פחת מוות.
אבל זה אבוד, אכלנו אותה. מילים הן כמו כדור שנורה מלוע הרובה. מהרגע שיצאו מילים מפיך הן כבר לא שלך, הן נחלת הכלל ולא חוזרות אליך, לעומת חרב שחוזרת לנדן אחרי שמבצעת את משימתה. מילותיה כבר מככבות בכל כלי התקשורת בעולם. שוב שיחקנו לידי החמאס.
לך תסביר עכשיו שמי שרצח, אנס, ערף ושרף 1,400 אנשים חפים מפשע בביתם ובישוביהם וחטף 222 – תינוקות, ילדים, זקנות, ניצולי שואה – הוא טרוריסט נאצי מסוג חאמס-דאעש ושדינו אחד – מוות.
איך אמר אריק שרון: "אף אחד עוד לא הצטער על מילים שלא אמר". אנחנו כבר מצטערים.
הכותב הוא יועץ תקשורת-אסטרטגי, "פאר לוין תקשורת"