ישנן מספר מנטרות החוזרות ומושמעות על ידי שרים ודובריהם הרשמיים והבלתי רשמיים: הראשונה בהן והנפוצה שבהן היא ”אסור לעשות פוליטיקה בזמן מלחמה”. מסתבר כי כלל זה כנראה אינו חל על שרי הממשלה והעומד בראשה. מאז תחילת המלחמה הקדישו שרי הממשלה זמן רב לעיסוק בפוליטיקה במקום בענייני משרדיהם, כלומר מתן שירות לציבור בזמן מלחמה.
דיווח: ישראל הסכימה לדחות את הכניסה הקרקעית לבקשת ארה"ב | כל הפרטים
נתניהו יסכים? הפתרון של אהוד ברק לקץ שלטון החמאס בעזה
הראשון שבעוסקים בפוליטיקה הוא נתניהו, שלצד ניהול המלחמה מצא זמן גם לתגמל מקורבים בליכוד במינויים פוליטיים ולהביע מורת רוח ממיזם שיקום יישובי העוטף כי העומד בראשו הפגין נגד ההפיכה המשטרית. הוא מינה לממונה על החזרת החטופים חבר ברשימת הליכוד לכנסת, הנושא על גבו כתב אישום פלילי די חמור.
נראה שהממשלה הפכה גם את השכול לסקטוריאלי. חלק ניכר מנרצחי “מלחמת שמחת תורה” הם חברי ההתיישבות העובדת שהתגוררו בעוטף. מסתבר שנתניהו מתקשה להתגבר על סלידה אפשרית שלו ממי שממותגים כתומכי יריביו הפוליטיים והתקשה לבטא את המילה קיבוץ או קיבוצניקים, שכיתות הכוננות שלהם לחמו בגבורה ורבים מהם שילמו בחייהם בקרבות על הגנת משפחותיהם.
אפילו לפגישה עם משפחות החטופים מצא ראש הממשלה זמן רק שמונה ימים אחרי פרוץ המלחמה וגם זאת אחרי ביקורת קשה שלהן וטענות על הפקרה נוספת. גם למפגש הזה חדרה פוליטיקה – כך על פי דברי משתתפי הפגישה, שמצאו לצדם בהפתעה משתתפים שלא הוזמנו מראש, וששיבחו את נתניהו והציגו עמדה לפיה בבחירה בין חיי יקיריהם למיטוט חמאס הם מוכנים להקריב את חיי היקרים.
ביממה האחרונה ראיתי עוד מהלך של פוליטיקה זולה. השר ל”אין ביטחון לאומי”, הצטלם מחלק נשק לתושבים. חשבתם שברמות נפתלי או במטולה? לא ולא. הוא חילק לחרדים באלעד. כי זה סדר העדיפויות של הממשלה: קודם כל המצביעים שלנו, אחר כך האחרים.
פעם ההתנהלות הייתה אחרת. התלוויתי לביקור תנחומים של שמעון פרס בבית משפחה שיקיריה נרצחו בידי מחבלים ביישוב בית חגי. נטייתה הפוליטית של המשפחה לא עניינה אותו, רק השכול והכאב. כך נהג גם בכל פיגוע בימיו כראש ממשלה. על אף קריאות הבוז, הקללות והנאצות שספג הלך להביע הזדהות עם משפחות הנספים.
קלישאה אחרת שמקשקשים דוברי הממשלה ופרשני הבית שלה היא “עכשיו מנצחים. יהיה זמן לביקורת”, ובאותה נשימה מוסיפים “הכל בגלל ההתנתקות", ויש אפילו שמאשימים את הסכמי אוסלו, שנחתמו ב־1993, ומאז היו לנתניהו אין־ספור הזדמנויות לבטלם. אם בלי פוליטיקה, רוצו למלונות בהם משוכנים שורדי הטבח. הרכינו ראש והתנצלו בפניהם על שלא סופק להם הביטחון הנדרש. בקרו אותם גם אם תיתקלו בגילויי עוינות וזעם. כי זו תפקידה של מנהיגות. אז מילה אחרונה לשרים: בלי פוליטיקה בבקשה – עכשיו מנצחים.