ישנם סימנים ברורים לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה להתחמק מאחריותו לאסון שפקד את המדינה. ניתן לעשות זאת במספר דרכים. המצאה אחת נולדה כבר במלחמת יום הכיפורים. מיד לאחר המלחמה, בנובמבר 1973, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית.
צפו: תיעוד דרמטי מהקרב שבו נפל קצין בכיר בנח"ל
הוועדה לא הוקמה רק כדי לחקור. המטרה הפוליטית הייתה להעניק לממשלה מרווח נשימה שיאפשר לה לטעון שצריך להמתין להחלטות הוועדה, ובינתיים איש לא צריך להסיק מסקנות. במהלך "מרווח הנשימה" הזה, בדצמבר 1973, התקיימו בחירות, שמפלגת השלטון, המערך, זכתה בהן, אף שכוחה ירד. גולדה מאיר שבה והקימה מחדש את הממשלה, והקואליציה מתקופת המלחמה המשיכה לשלוט.
באפריל 1974 הוגש דוח ביניים של הוועדה, שהטיל אחריות על מספר קצינים, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). הוועדה לא מצאה דופי בתפקודו של שר הביטחון משה דיין ואף שיבחה את ראש הממשלה גולדה מאיר. זה לא הגן על הממשלה. דדו התפטר ופרצה סערה ציבורית, בעקבותיה התפטרה גולדה והוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין.
הממשלה הנוכחית מבקשת לאמץ את "הפטנט" של ממשלת גולדה: להקים ועדת חקירה ובכך להרוויח זמן, ועד אז להקפיד ככל שניתן שלא לדבר על אחריות, שכן "הכל ייחקר". אולם בניגוד לוועדת אגרנט, שתפקידיה הוגבלו על ידי הממשלה למידע שהתקבל לפני המלחמה ולימים ספורים במהלך המלחמה, הפעם מתכוונת הממשלה לוועדה שתעסוק במחקר היסטורי מקיף. הוועדה תחקור הכל, את כל האחראים והאירועים, מימי בראשית.
לפי גרסה זו, אם נתניהו, ששולט כאן למעלה מעשר שנים, אחראי (ואפילו בכך לא מוכנים להודות), יש בצדו אין־ספור אחראים נוספים, וכל המרבה הרי זה משובח. אפשר להטיל את האחריות על הממשלה הקודמת (ממשלת בנט־לפיד, שכיהנה תקופה קצרה), על ההתנתקות מעזה, על הנסיגה מלבנון, על הסכם אוסלו ועוד ועוד. הרעיון הוא ראשית להרוויח זמן, ושנית לנסות להוכיח ש"כולם אשמים", ואם כולם אשמים – איש לא אשם.
אני כופר בתיאוריה הזו. לא כולם אחראים. היו שהבהירו, מלכתחילה, ששלטון חמאס מהווה סכנה אסטרטגית למדינת ישראל וקראו להפלתו. נכון, יש אחראים נוספים, אבל קיומם איננו גורע מאחריות אישית, בוודאי לא של המנהיג, ובוודאי לא של ראש הממשלה נתניהו, שהוא האחראי העיקרי לאסון שאירע. עם זאת, אגב החיפוש אחר אחראים נוספים, עלתה הממשלה, אולי בלי משים, על אחת הבעיות הנודעות בפילוסופיה – בעיית הסיבתיות.
המוח האנושי בנוי כך שהוא מבין את העולם באמצעות קשרים סיבתיים. מניחים שלכל אירוע יש סיבה שגרמה לו (ואולי מספר סיבות). גם הסיבה שגרמה לאירוע נגרמה על ידי סיבה אחרת שקדמה לה, וכך הלאה עד לאדם הראשון או אם רוצים, עד למפץ הגדול.
אבל ברור ששום מערכת אנושית לא יכולה לתפקד על בסיס כזה. נניח שפלוני צרך סמים, נהג בפראות ופגע באדם. אפשר לייחס את סיבת התאונה למי שמכר לו את הסם, ואולי לבוחן ששגה כאשר העביר אותו את הטסט ואישר לו לקבל רישיון נהיגה, ויש מי שיאמר שבכלל האחריות נעוצה בילדותו הקשה. אפשר להעלות את כל ההשערות הללו. ברור שאין בהן כדי לגרוע מאחריות הנהג הפרוע.
תהליכים היסטוריים
נחזור לרצועת עזה, שאותה כבשה ישראל פעמיים, ב־1956 במלחמת סיני, וב־1967, במלחמת ששת הימים. בהסכם השלום עם מצרים רצועת עזה נשארה בידי ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין ראה בכך הישג גדול, וכיום ברור שאילו התעקש להחזיר למצרים את הרצועה, האסון של ה־7 באוקטובר לא היה קורה. האם הוא וכל מי שתמך בזמנו בהסכם השלום אחראים?
נמשיך הלאה, להסכמי אוסלו, שבעקבותיהם נמוגה לחלוטין השליטה הישראלית ברצועה. במבצע חומת מגן פעל צה"ל בעיקר ביהודה ושומרון, אך לא בעיר עזה, אף שכבר אז נורו רקטות מהרצועה (הרקטה הראשונה לשדרות נורתה ב־2001). ושוב, האם ועדת חקירה צריכה כעת לדון בהסכמי אוסלו ולבדוק מדוע התנהל מבצע חומת מגן כך ולא אחרת?
ב־2005 החליטה ממשלת ישראל, ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון ובאישור הכנסת, על פינוי רצועת עזה. נתניהו, שהיה אז שר האוצר, הצביע בעד ההחלטה.
ב־2008 יצאה ממשלת אהוד אולמרט למבצע עופרת יצוקה מול חמאס, ששנה קודם לכן סילק באכזריות מהשלטון את הרשות הפלסטינית. במסגרת המבצע ניתן היה להפיל את שלטון חמאס, אך שר הביטחון אהוד ברק מנע זאת.
ועוד לא הזכרתי את חלקה של מערכת המשפט, שבמשך תקופה ארוכה מנעה צעדים, שבעיניי ראוי היה לנקוט נגד שלטון חמאס בעזה. לכך מצטרפים הליכים, חלקם בלתי סבירים, נגד ראש הממשלה שרון ולאחר מכן נגד ראש הממשלה אולמרט, ובהם ההליך הבלתי מתקבל על הדעת של עדות משה טלנסקי בעיצומה של מתקפת רקטות על ישראל. ורק לאחרונה ניתנה החלטה שנויה במחלוקת של הרכב בראשות השופטת דפנה ברק-ארז, בעניין בית חולים בעזה, תזכורת שהבעיות בתחום זה עדיין לא נפתרו.
ואם לא די בכך, תומכי נתניהו מצביעים על גורמים נוספים לאסון, ובהם המחאות הממושכות נגד נתניהו וממשלתו שהחלישו את ישראל, מחאות שנגרמו במידה רבה על ידי המהפכה המשפטית שיזמה ממשלתו. האם גם זה עניין לוועדת חקירה? ומה בדבר החלטת נתניהו ב־2011 לשחרר אלף מחבלים, שהפכו לחוט השדרה של חמאס בעזה, תמורת חייל ישראלי אחד?
בקיצור, אם יבקש מישהו לחקור את התהליכים ההיסטוריים שהביאו למצב הנוכחי, וינסה לאתר את האחראים בכל שלב, ימצא שפע של נושאים לעסוק בהם. אבל אלה הם נושאים להיסטוריונים ולמי שיעסוק בניתוחי רקע של הסכסוך באזורנו. עניינים אלה אינם נושא לוועדת חקירה. ועדה כזו צריכה לעסוק בנושא מוגדר, שבמרכזו בירור עובדתי.
יתר על כן, הניסיון הישראלי עם ועדות חקירה, שבמהלך השנים סיגלו לעצמן אופי משפטי, מלמד שגם כאשר מדובר בנושא מוגדר ומצומצם, עשוי ההליך להימשך שנים. די להזכיר את ועדת החקירה האחרונה לעניין רכש הצוללות וכלי השיט (ועדת גרוניס). הוועדה מונתה בינואר 2022, חלפו כבר למעלה משנה וחצי ואיש לא יודע מתי תסיים את עבודתה. אם תמונה ועדה לדון באירועים המתפרסים על פני קרוב ל־20 שנה (מאז ההתנתקות) או 30 שנה (מאז הסכמי אוסלו), היא תזדקק בוודאי ליותר משנות דור כדי לחבר את הדוח. קשה להאמין שיימצא בכלל אדם רציני שיסכים לכהן בוועדה כזו.
נשוב לעניינו של נתניהו, שהוא אחראי עיקרי לאסון שאירע. העובדות המרכזיות בעניינו ידועות וגלויות. ועדה חקירה תוכל אולי לגלות פרטים אחדים נוספים, אבל אין צורך בכך. די במה שידוע כעת כדי שנתניהו יסיים את תפקידו. ידוע שהבטיח להפיל את חמאס ועשה ההפך. ידוע שהוא אבי הקונספציה, שאותה הנחיל לציבור הרחב ואשר חלחלה מן הסתם גם לצה"ל, ושלפיה שלטון חמאס רצוי לישראל, שיש לרצותו, לחזקו ולתמוך בו כנגד הרשות הפלסטינית. קונספציה זו הייתה לא רק תיאוריה אלא מדיניות שאותה הפעיל נתניהו הלכה למעשה במשך שנות שלטונו הממושך.
הוא גם אחראי, כאמור, לשחרור למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט. את התוצאות ראינו בשבת הנוראה ב־7 באוקטובר. נכון שיש אחראים נוספים. אני מניח שגם באנגליה היו בזמנו, מלבד ראש הממשלה נוויל צ'מברלין, אחראים נוספים לתפיסה שיש להגיע לשלום עם אדולף היטלר. זה לא הגן על צ'מברלין. כך גם קיומם של אחראים נוספים לא צריך להגן על נתניהו.
אשר לוועדת חקירה, ייתכן שיש מקום לחקירה של נושאים ספציפיים אחדים דוגמת המידע שהיה בדבר תוכניות חמאס ומה שאירע ביממה הראשונה לאסון. שאלות קיום החקירה, אופיה (ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית, או מנגנון בירור אחר) וכמובן קביעת תחומי החקירה, לא צריכות להיקבע על ידי ממשלת נתניהו. זהו עניין לממשלה הבאה שתקום אחרי פרישתו.
